לב של אבן

אני לא בטוחה בדיוק כמה זמן אני כבר רצה, רק שאני אמשיך לרוץ עד שלא יישאר לי כוח.
הענפים פוגעים בי וחותכים את גופי, אך אני לא מרגישה זאת, אני ממוקדת יותר מידי במטרה לא ברורה כולשהי.
אני יכולה להמשיך לרוץ במשך ימים, דבר לא יכול לעצור אותי כרגע, טוב, מלבד גזע העץ ההוא שעומד להפיל אותי בעוד שנייה.
"איי." קולי כמעט אינו נשמע, רוב הסיכויים שזה בגלל שפניי נעוצות בתוך ערימת עלים שמרככים את קולי.
אני מרימה את מבטי ומסתכלת מסביבי, אני נמצאת באמצע קרחת ריקה, והשתיקה במקום הזה כל-כך רועמת שאין מצב שהיא אמיתית, הרי מתי בפעם האחרונה הציפורים והרוח הפסיקו לגמרי ביחד?
אני קמה על רגליי ומביטה סביבי, משהו במקום הזה פשוט לא בסדר, לא רק בשתיקה, אלא יותר מזה, משהו פשוט לא מתאים.
"גם את לא בדיוק מתאימה," קול מאחוריי אמר."אבל את לא רואה אותנו מתלוננות, נכון?" אני לא בטוחה אם אותו קול המשיך את המשפט או קול אחר, אך אני לגמרי מבולבלת, משום שאין דבר מאחוריי מלבד גזע עץ.
"בו." קול אומר ואני מוצאת את עצמי קופצת בבהלה, מביטה על בעל הקול בפחד.
אני לא יכולה להסביר לכם בדיוק מה עמד שם, היא דמתה לבת אנוש, אך היא הייתה, איך לומר את זה? לא נמוכה, לא בדיוק, אלא פשוט קטנה וכאילו, אתם יודעים, ירוקה כזאת.
"רק שתדעי שירוק ממש מתאים לי." קולה נשמע נעלב ואני לא יכולתי שלא להביט בה באימה, האם היא יכולה לקרוא את מחשבותיי?
"ברור שהיא יכולה, טיפשונת." קול אחר עונה לי, וכאשר אני מסתובבת לעברו, אני מבינה שיש הרבה יותר מהן משחשבתי בהתחלה.
"אנחנו פיות, יקירתי," אומרת מישהי אחרת."אנחנו יכולות לעשות כל מה שעולה על דעתינו." אני חושבת שהיא מנסה להרגיע אותי, אך אני לא כל-כך בטוחה בזה.
"אנחנו אפילו יכולות לעזור לך." פיה אחרת אומרת, והצעת כל-כך מפתה שאני מתעלמת מכל תמרורי האזהרה, מחיוכה הזאבי והמבטה הממזרי, אני יודעת שזה לעולם לא מסתיים בטוב, סיפורים כמו זה, אך אני כבר כל-כך פגועה שזה לא כל-כך משנה כבר.
"באמת?" אני שואלת, עיניי ענקיות ואני כל-כך מקווה שהן יעזרו לי, אני לא יכולה לחיות כך יותר, אני לא רוצה לחיות כך יותר, זה כל-כך קשה וכואב.
"כן," היא אומרת ומלטפת קלות את שערי."אנחנו יכולות לפתור אותך מכל הרגשות המיותרים האלו," היא מוסיפה ואני מוכנה לעשות הכל בשביל שהן יעזרו לי."אנחנו יכולות לתת לך לב של אבן." היא אומרת אך נעלמת שנייה לפני שאני מסכימה להצעה שלה.
"אך את צריכה לדעת שלא משנה כמה תרצי," אומרת פיה אחרת."לא נוכל לבטל את המשאלה שלך." היא מזהירה, אך אני כבר כל-כך עמוק בתוך החלום שכל זה ייגמר שאני לא מקשיבה לה בכלל.
"דבר לא חשוב," אני אומרת."רק תגרמו לזה להפסיק."