לבד.

כמו אוטובוס, בלי תחנה לעצור בה.
כמו עיפרון מחודד, אך אין שום יד שתכתוב בעזרתה.

כמו בלון עם נקב זעיר, שמתרוקן עוד ועוד.
כמו שיער, אך אין מי שיסרק אותו.

כך גם היא הייתה. ריקה מתוכן, לא יודעת שום שלווה.
היא רצתה לבכות, לצרוח, להפר את דממת ליבה.
אך לא היה די בכוחה, וליבה החל להיכבות לאיטו.

היא הייתה האוטובוס, ממשיכה וממשיכה בלי מקום לעצור בו.
היא הייתה העיפרון, אך לא הייתה שום יד שתגיע אליה. שתנחם אותה.
היא הייתה הבלון, עם חור בלב.
היא הייתה השיער, מבלי אדם שיהיה לו אכפת דיו בשביל לטפח אותה.

אבל היא השלימה מזמן עם הלבד. למעשה, היא לא רצתה עוד תחושה מלבד הבדידות.
היא פחדה. היא פחדה לשמוח, היא פחדה לחוות את הכל שוב מהתחלה.

ולכן העדיפה להישאר לבד. בחושך, ורק ליבה השבור יהיה שם בכדי להאיר לה.