לבד
סבל, סבל, ועוד סבל…
ככה זה בחיים? אני כבר לא יכולה לענות על שאלה זו בעצמי.
הדברים שקרו לי בזמן האחרון השאירו אותי חסרת יכולת, חסרת כוח, מתוסכלת…. חלק מהדברים שקרו, היו נוראיים ביותר, דברים כאלה שילדה בגילי לא צריכה להתמודד איתם. כמו למשל מותם של שני הורי, ומעבר לפנימייה בעודי רק בת 10…
תמיד אומרים לי שאין מה לעשות, ושאי אפשר לעצור את המוות. זו טעות. יש מה לעשות, ובהחלט אפשר לעצור את המוות. תשאלו את אחי הגדול. הוא יודע…
הימים הראשונים בפנימייה היו קשים. עברתי אותם לבד, מבוהלת, אבל בעיקר לבד. ככה עברו מספר שבועות. חודשים.
שלא תבינו לא נכון, זה עדיין ככה. אבל פחות. זה גם יישאר ככה לנצח. עוד 8 שנים, עד שאוכל לצאת מכאן. בינתיים אעביר את הזמן בשתיקה, ובבכי מר.
תגובות (0)