לבבות שבורים

הוא כועס עליי, אני יודעת שזו כנראה אשמתי, אך לא אכפת לי, בגלל שהוא מאשים אותי בדדבר כל-כך מטופש, דבר ללא ערך, אני חושבת שפשוט נמאס לו ממני ומאיתנו.
"אני לא רוצה שנשבור אחד לשני את הלב." הוא אומר בכזו פתאומיות שלוקח לי רגע להבין שהוא בכלל דיבר.
אני מביטה בו, לא אומרת דבר ואני יודעת שפני לא מביעות דבר, אני פשוט בוהה בו, מקווה שאם אעשה זאת מספיק זמן, אני אוכל להבין מה עובר בראשו, מה בדיוק עומד מאחרוי המשפט הזה.
גם הוא לא אומר דבר, אך אני רואה על פניו כל-כך הרבה רגשות שונים שאני לא בטוחה למה להאמין, אני לא יודעת איזה מהרגשות ההם הוא הרגש השולט ולכן, אני לא יודעת כיצד להמשיך, ואיך לענות לו.
לפתע, הוא מתקרב אליי, ולמרות שכל הרפלקסים שלי אומרים לי לקחת צעד אחורה, אני נשערת בדיוק בקומי, מסרבת להראות ולו את הרגש הזעיר ביותר.
אני לא יכולה להגיד שאני שונאת אותו, פשוט בגלל שאני אוהבת אותו כל-כך שזה כואב, אך לאחרונה, משהו בו השתנה, נראה שהוא הפסיק לאהוב אותו, או שפשוט התחלתי לשעמם אותו, אולי פשוט נמאסתי עליו.
"תגידי משהו," הוא אומר ואוחז בכתפי, היה משהו באחיזה הזו, משהו אינטימי אך אך בו זמנית קפוא."בבקשה, פשוט, תעני לי." התחינה בקולו הייתה ברורה, אך היה משהו בעיניו, אשר אמר שיש עוד משהו שהוא רוצה לומר, שהוא צריך להתוודות על משהו.
אני מביטה בעיניו פעם אחת נוספת, ואני יודעת שהאדישות בעיני מפחידה אותו, שהעובדה שאני פשוט בוהה בו בלי לומר דבר, מלחיצה אותו, אז אני מחליטה להרגיע אותו\ בעזאת המשפט הכי לא מרגיע בעולם.
"אתה מתכוון לשבור לי את הלב?"