לבבות ארטישוק (ולבבות בפרט)

הדירה של אמברי ממוקמת איי שם בשוליים של העולם בשכונה אטומה למציאות ורחוב נטול אנושיות מכוערת, מה שמקשה קצת לבקר אותה, אבל אני משתדל, וכל פעם שהיא פותחת לי את הדלת הענן המתוק של המוזיקה והשלווה שעוטף אותה מתנופף לפרצוף שלי, כמו הפעמים האלה שיש רוח כל כך חזקה שמרוב אוויר קשה לך לנשום, הרגשתי שמרוב אמברי קשה לי לחיות, אבל זה היה נעים כזה וחימם לי את הבטן.
"אתה רוצה תה?" היא שאלה אותי ומיד גררה אותי למטבח, שבו היה מדף עם מלא בקבוקוני זכוכית קטנים שעליהם נכתב בכתב יד צפוף על מדבקות לבנות מלוכלכות שמות של תבלינים מיוחדים, ליד המדף הייתה שידת עץ קטנה גדושה בעציצי חימר מקושטים "אני מגדלת אותם בעצמי" אמברי אמרה בגאווה, כולם ידעו שאמברי מגדלת עציצים במטבח ומטפחת צמחים מטפסים בלב.
היא הוציאה ממגירה אחת שקית עם חליטה כלשהי וקירבה אותה לאפה לפני שהכניסה למסננת הקטנה, מכניסה את החליטה עמוק לריאותיה, ממלאת אותם באוויר שמח, היא הרתיחה את המים בקומקום הגדול שלה, נתנה לאדים לכסות לה את כל הפרצוף בשעה שהיא חיכתה בציפייה דרוכה לרתיחה של המים.
"למה באת?" היא שאלה אותי בזמן שהיא שמה דבש מצנצנת בלי מדבקה בתוך ספל.
לא ידעתי אם לומר, הורדתי את ראשי במבוכה לרצפה המעוטרת עיטורים עדינים "התגעגעתי אלייך".
"למה דווקא עכשיו?" היא שאלה וחיטטה במגירות שלה עד שמצאה עלים טריים של צמח מסוים שלא זיהיתי, ניחשתי שהיא מגדלת אותו במרפסת שלה, לא עניתי לשאלה.
היא הגישה לי ספל לבן עם קישוטים ישנים ושבר קטן ליד השפה. "אתה יכול להישאר" היא התקרבה, כל כך קרוב שראיתי את הנמשים החדשים שצמחו לה על האף ואת הכוויה הקטנה על לחי ימין, כל כך קרוב שיכולתי להריח ריח של ערמונים מהפה שלה ויסמין מהעור שלה, שהיה חיוור כמו שלג "בתנאי שתתן לעלים להתערבב עם המים לפני שאתה שותה את התה" הנהנתי מהר, אולי מהר מדיי "אני צריכה ללכת, אולי אני אחזור." אמברי לא אהבה לומר מתי היא חוזרת.
אז ישבתי על הספה שלה, שלא מזמן חגגה יום הולדת מתאיים, וחשבתי על כל האנשים שנרדמו על הספה הזו והתנשקו על הספה הזו ואולי אפילו מתו על הספה או נולדו עליה, מי יודע.
ואז הלכתי לחדר האמבטיה ובחנתי את כל הדברים של אמברי שיש עליהם מדבקות בצבע זהב.
כשאמברי חזרה כבר היה ערב והיה חושך בחוץ, ואפילו הצמחים במטבח היו עצובים, הייתה לה שקית לבנה ביד והיא אפילו לא אמרה לי שלום ורק נכנסה מהר למטבח, ריח טוב התפשט מהר ואז היא קראה לי לבוא לאכול וישבנו אחד מול השני בשולחן העץ שלה שמכוסה בערימות של דברים והקיר לידו גדוש בפתקים קטנים שנעוצים לקירות ולכל אחד היה בצלחת ארטישוק גדול ובקערה קטנה באמצע היה קצת רוטב עם שמן ולימון ועוד משהו שלא הצלחתי לפענח.
"אתה צריך לקלף את העלים ולנגוס בבשר שבלמטה שלהם" היא אמרה בשעה שפירקה עלה אחד "תיזהר, למעלה הם חדים" היא טבלה אותו ברוטב "לאט לאט העלים נעשים קטנים יותר ואז אתה מגיע" היא חייכה אליי מין חיוך ערמומי והעיניים שלה ריצדו והשתקפו בלהבה של הנר שהיא הדליקה "מגיע ללב, שמכוסה בקוצים" היא לא הסירה ממני את המבט "תקלף בזהירות ואז תאכל, זה החלק הכי טעים, המסע אליו שווה את זה." ואז אני ואמברי ישבנו והמוזיקה שתמיד הייתה שם ליוותה את הצחוק הרגוע שלנו וקילפנו ארטישוקים.
כשהיא נפרדה ממני היא נישקה אותי נשיקה קטנה על השפתיים והיא הייתה קצת שמנונית בגלל הרוטב אבל לא היה לי אכפת, אחרי שהיא נפרדה ממני ישבתי שבועיים בבית שלי בשכונה המכוערת והעגומה וצפיתי בעלים מתערבבים עם המים, ותהיתי לעצמי אם המסע ללב של אמברי שווה את זה, ואם כדאי לי לצאת לדרך לפני שהלהבה תדעך.