לא שונה, מיוחדת

"את לא מוזרה, את מיוחדת."
היא אמרה כשחיוך מתוק על פניה, עיניה נוצצות כל-כך, כאילו מבקשות ממני לחייך גם אני, כאילו המילים האלו אמורות להיות קסם לאוזני. היא תמיד מצפה לזה, שאומר שזה נכון, שאני לא סתם פריקית, אבל איך אוכל להרגיש לא מוזרה אם אפילו היא לא יכולה לומר את זה.
מיוחדת? שקר! את אומרת לי שאני מיוחדת כי עמוק בלב, מתחת לעיניים הנוצצות והחיוך המתוק שלך, אפילו את יודעת שאני מוזרה, שונה, ואת מאמינה בזה; הרי אם לא היית מאמינה, היית יכולה לסיים את המשפט ב-"את לא מוזרה". אבל לא ככה העולם עובד…
את, את יכולה ללכת ברחוב, לדבר עם אנשים, לצפות בטלוויזיה בלי שיזכירו לך כל שנייה קטנה של היום שאת לא כמו כולם ואף פעם לא תהיי!
ואחר כך הם מאשימים אותי שאני מנסה, שאני מנסה לדבר על זה, להרים את הקול, להיות גאה במי שאני! אבל לא, כי אם אני לא אתייחס אל זה כעניין גדול גם הם לא יצטרכו, אם אני לא אזכיר את זה כל שנייה אף אחד לא יצטרך להזכיר לי שאני שונה.
אני מיוחדת כי אני אוהבת לכתוב ואני שרה גם אם אף אחד לא רוצה לשמוע, אני מציירת כי זו התשוקה שלי ולא סתם דרך להעביר את השיעור, אני מיוחדת כי אני יודעת מי אני, כי אני לא שופטת אף אחד מיד; אבל יותר מהכל, אני מיוחדת כי אני אני, ולא כי אני שונה.