לא רק לפעמים

לפעמים חיי הם כמו עיפרון.
הוא מחודד דיו כדי למלאות דפים רבים,
אך לא מספיק כדי למלאות בי את החיסרון.
אני מחדדת אותו בכדי שיהיה קצת יותר חד.
תמיד יש יותר.

וכמו בכל פעם שבה בוחרת אני כך,
חודו נשבר ועליי לחדדו מחדש.
וגם בידיעה שהוא ישבר, לבי לחדדו פשוט מוכרח.
ותמיד נהיה אף קצר יותר.

ולפעמים חיי הם כמו בית הספר.
את ראשית חייך אתה לרוב מעביר
במחשבה שיש לכך מטרה, וחייב להשתפר,
או אז נחרד אתה לגלות שהכל אינו אלא הבל הבלים.
וזה נורא חבל.

ולפעמים,
חיי מסתכמים רק בזו הסכין.
חדה דיו, שלא כמו עפרוני, ולעולם אינה מתקצרת.
חורכת את עורי, אך לא מתרפקת.
מסתפקת?
הדם הנוזל על מחברתי עם כל אות שיוצרת מחשבתי
אינו אלא עוצר בסיפוק רגעי את התוהו ובוהו
שכרוך בלהיות שותפה מלאה למוחי.

ולפעמים, החיים הם כמו אלוהים.
סתם עוד כלי נפוץ ומוערך יתר על המידה,
שנועד כדי להתמודד עם המוות הפשוט, המדהים.
ומתי אמצא לעצמי אמצעי ראוי,
כדי להתמודד דווקא עם החיים?