לא צריכים עובדים

היא הייתה יפה מידי.
היא הייתה יפה מידי, ונחמדה מידי, ואני לא אקח אותה לעבודה.
את כל זה, ידעתי עוד לפני שהיא פתחה את פיה בכדי להגיד שהיא מחפשת עבודה.
האנשים במקום הזה יאכלו אותה בעודה בחיים, הרבה לפני שהיא תאמר שהיא המלצרית שלהם.
"שלום אני מחפשת עבודה." היא אמרה, חיוכה נעים וקולה כקול מלאך, היינה עוד סיבות לא לקבל אותה.
היא הזכירה לי את אחותי, ואני לעולם לא הייתי נותן לאחותי אפילו להניח רגל במקום שכזה.
"אנחנו לא צריכים עובדים." אני עונה קולי משועמם, ואני בקושי מביט בה.
אני עושה לה טובה, היא עוד תודה לי על כך ביום מן הימים.
"אתה בטוח?" היא שואלת. "כי השלט אומר אחרת." היא הצביע על הדלת, עיניה נעוצות בעיניי, רוצות לשמוע מה עוד אומר.
"אז השלט משקר." אני עונה לה. "פגשת פעם שלט שדיבר רק אמת?" שאלתי, בעודי מנקה את הדלפק.
"האם לא לשם כך יש שלטים? בכדי לכתוב עליהם אמיתות?" היא שואלת, מאתגרת אותי להמשיך.
"יקירתי, העובדה שהדברים האלו הם אמת בשביל אחד אך שקר בשביל האחר, לא נותת להם מעמד בלתי מעורער של אמת." אני עונה לה, ומתכופף מתחת לדלפק, מחפש דבר מה שאבד מזמן.
"אז אני מניחה שהשלט ההוא הוא לא אמת עבורי?" היא שואלת, משהו בפניה משתנה, משהו, כאילו נשבר.
"הוא שקר עבורך, יקירתי." אני עונה ומושך בכתפיי כבבקשת סליחה אילמת.
"בסדר." היא אומרת, והלכה אל עבר הדלת בצעדים קטנים ועצובים.
"חכי." אמרתי לה, שנייה לפני שהיא יצאה מהבר. היא הייתה שברת לבבות מקצועית, והיה ניתן לראות זאת היטב בהצגה שהיא הציגה כעט. טוב, נו, מזמן לא הייתה לנו שוברת לבבות שכזו.
"התקבלת."