לא נתתי לזה לשבור אותי

אז פעם.לפני הרבה שנים חיה לה נסיכה יפהפה בארמון גדול…סתאאם אני צוחקת אתכם.
פעם לפני כמה שנים הייתי ילדה בודדה, עצובה ושמנמנה, כן, החיים לא היו משהו.
אנשים צחקו עליי, תמיד.
צחקו על הבגדים שלבשתי, צחקו על זה שתמיד בכיתי, צחקו על הגוף שלי ותאמינו או לא הם צחקו גם על הצחוק שלי.
אבל לא נתתי לזה לשבור אותי, הם היו גורמים לי לבכות ומצלמים אותי ואחר כך מפרסמים את התמונות בפייסבוק.
ובשיעור חינוך כשהמורה הייתה מספרת לנו על ילד שהתאבד בגלל הפייסבוק הם היו אומרים "למה שלא תלמדי ממנו".
הם היו רעים, הייתי אומרת כדרכם של ילדים אבל הם כבר לא היו ילדים רובם עבר כבר את גיל שש עשרה.
אני הייתי חזקה לא נתתי להם לישבור אותי, למדתי לשלוט בדמעות ובכיתי רק בלילות.
ובנוסף לכל זה המצב בבית רק הלך והתדרדר, כל מה שהיה אפשר להרוס נהרס.
ההורים שלי בילו ימים ולילות בבתי חולים, כל אחד והביוצ הרפואיות שלו, סבתא שלי חלתה בסרטן מה שאומר שגם כשאמא שלי הרגישה טוב היא הייתה בבית החולים עם סבתא שלי. גם מבחינה כלכלית המצב רק הלל והידרדר, ההורים לא הפסיקו לריב ואני התחלתי לבתרחק מכולם, ישבתי שעות חסרת מעש, ימים על גבי ימין לא דברתי עם איש.
עד שהסנתי שהכל בגישה שלי.
שיניתי אותה, שיניצי את עצמי.
כולם ראו את השינוי, כולם אהבו אותי.
אני אהבתי את עצמי.
כולם צחקו מהבדיחות שלי.
כולם רצו להיות חלק מהחברים שלי ואפילו המצב בבית הלך וישתפר, אבל אני הרגשתי שאני לא אני יותר אז בנוסף לבגדים שלבש עכשיו ובנוסף לבדיחות והחברים קראתי ספרים וציירתי ולא פחדתי להיות מי שאני.
הייתי מי שאני,הייתי גאה בעצמי.
אני עדיין גאה.