“לא משהו”

לא משהו,
פשוט לא משהו.
חשבתי שאני אוכל להצליח יותר, שאני אגדל ביחד איתם, שאני אשתנה, אבל לא, הם פשוט לא משהו,
לא אלה שחיפשתי.
כבר התחלתי לחפש מקומות אחרים, אבל גם שם זה אותו דבר:
לא משהו.
אני יודע שלא נשאר לי הרבה זמן, אולי רק כמה שבועות בודדים, אבל אני חייב בינתיים למצוא מקום אחר, אחרת אכחד והעלם, ולא יהיה איש שיידע מה קרה לי או שיצטער על כך בכלל.
אני בודד, וכן, אני רוצה להיות כזה. אני חושב שאם אגדיר את עצמי כבודד מבחירה מההתחלה, זה לא ישנה משהו, אני לא יודע מה, אבל אולי.
אני מרגיש סבבה לגמרי, האמת. אני חושב שגם שלם עם הבחירה שלי ושאני עושה את הדבר הנכון.
לא שזה נראה בדיוק ההפך.
לא משהו,
זה תמיד רק "לא משהו", אף פעם לא "מצוין" או "ממש כיף" או "חברותי", תמיד "לא משהו", רק שילוב פעוט של הכל ביחד, אבל הוא לא מספיק.
ומה אני רוצה בעצם?
אני אפילו לא יודע. אני רק יודע שזה לא מה שאני מחפש, ושאני אדע את זה ברגע שאמצא את זה, ברגע שארגיש מאושר ושלם עם עצמי.
ובעצם, איך אוכל למצוא את זה? שכן אני מוכרח לדעת קודם מה אני מחפש.
אז נכון, אני לא יודע, וסביר להניח שגם לעולם לא אמצא את ה "לא משהו" המושלם, אבל אני צריך להנות לפחות ממה שיש לי עכשיו, לא?
אז זהו, החלטתי, אם אתחיל ללכת עכשיו, אז יהיה לי מספיק זמן לשארית חיי כדי למצוא את הדבר הנחשק.
בעצם, שמעתי פעם על דרכים אחרות, דרכים שהם הרבה יותר קלות, שבסופן נמצאים כל הפתרונות לבעיות. אולי אם אבחר ללכת בדרך זו זה יהיה לי יותר עדיף, אני לא אצטרך להסתבך יותר מידי בחיפושים נצחיים.
אני לא יודע.
אני צריך לחושב על זה, אחרי הכל, מה יקרה אם לא אמצא שם את הפתרון ל "לא משהו" שלי?
מה אם לעולם לא אוכל לדעת מה הוא היה?
אז אני עדיין עומד כעץ על הדרך, נטוע בשאלות אין-סופיות.
זה פשוט לא משהו.