לא לאחרונה

"למה אתה צוחק?"שאלתי אותו
"יש לי משהו על הפנים?"
הוספתי במהירות וחיפשתי מראה.
"תירגעי, אין לך כלום על הפנים"
הוא אמר וחייך אליי, מנסה להפסיק לצחוק.
"אז למה צחקת?"שאלתי אותו וקולי היה איפה שהוא בין בלבול לכעס.
"בגלל שאת מצחיקה"הוא אמר.
"באמת?" שאלתי בחשדנות ותדהמה,
איש מעולם לא אמר לי את זה, טוב, לפחות לא בזמן האחרון.
"כן, אף אחד לא אמר לך את זה?"הוא שאל בבלבול.
"לא לאחרונה" אמרתי וחייכתי חיוך עקום.
"אז, במקרה כזה, את האדם המצחיק ביותר שפגשתי"
הוא אמר ולחץ את ידי בחום.
"תודה" אמרתי וחייכתי חיוך חמים.
נראה לי שזה החיוך הראשון מזה זמן רב, שבאמת התכוונתי אליו.
"את יודעת, אני אוהב את החיוך הזה" הוא אמר
"באמת?" שאלתי, נראה שהיום שהזה לא מפסיק להפתיע אותי.
לא, לא היום. אלה הוא.
"כן"הוא חייך אליי את החיוך ההוא שגרם לליבי פשוט, לעצור.
"אבל מעולם עוד לא ראית אותו" אמרתי לו וצחקתי.
"כן, אבל יש בו משהו כן, משהו שפשוט אומר:
'הרווחת את אמוני'" הוא אמר וחיוכו היה עתה עקום מעט.
לא רציתי להגיד לו, כי איש לא יכול להרוויח את אמוני.
כבר, הרבה זמן שאי-אפשר לעשות זאת.