לא כל המגעגע…

"אם זה נראה כמו ברווז, הולך כמו ברווז ומגעגע כמו ברווז, כנראה שזה ברווז" אמרה חוקרת המשטרה העייפה ותקעה בו מבט חודר. הנחקר חייך אלייה בערמומיות. הוא היה רגיל להתפתל החוצה ממצבים כאלה באמצעות לשונו החלקלקה. הוא העביר מבטו ממנה אל חוקר המשטרה שלצידה ובחזרה אליה. "דגש כבד על המילה 'כנראה', גבירתי" אמר בשקט. "למה אתה מתכוון?" שאלה חוקרת המשטרה. "את רואה, חוקרת יקרה," אמר הנחקר והרים ידיו קלות, בניסיון להמחיש את דבריו בידיו – אלא שידיו היו אזוקות לשולחן, דבר שהגביל את חופש התנועה שלהן אך לא את יכולת השכנוע שלו – והמשיך: "סביר להניח שהעצם המתואר הוא ברווז. אך כה רבים הם הדברים שיתאימו לאותו תיאור! למשל, צל של ברווז או השתקפות של ברווז. ומה עם חיקוי מדויק להפליא של ברווז?". הנחקר נשען קדימה ולחש, כממתיק סוד: "ואיך תוכלי להיות בטוחה שחושייך אינם מתעתעים בך ושאינך הוזה או חולמת, ושבפנייך ניצב, ללא צל של ספק, ברווז?". "תפסיק לבזבז את הזמן ותתחיל לספר לנו את מה שאנחנו רוצים לשמוע!" קרא בזעם שותפה של חוקרת המשטרה. הנחקר פלט נחרת צחוק. "ומה תעשו לי אם אמשיך לבזבז את זמנכם הכה, כה יקר?". חוקר המשטרה סקר בעיניו את השולחן הריק, ואז שלף ברווז גומי מכיסו ומחץ אותו לנגד עיניו של הנחקר. "זה מה שנעשה לך," אמרה חוקרת המשטרה. פניו של הנחקר היו המומות, ולרגע נדמה היה כי נרתע באמת מהדגמתם; ואז פרץ בצחוק עמוק. "הדבר הכי נורא שתוכלי לעשות לי, חוקרת, הוא לפזר עליי פירורי לחם ולתת לשותף שלך לאכול אותם מעליי. זה בטח ידגדג נורא!" אמר, והמשיך לצחוק. חוקרת המשטרה הביטה בבלבול לימינה. על הרצפה עמד ברווז, מבולבל בדיוק כמוה, שגעגע כמה פעמים, הביט בעיניה לרגע וברח מהחדר בצעדים מגושמים.
החוקרת עקבה אחריו, אלא שהדלת נטרקה בפתאומיות לאחר שיצא הברווז מן החדר. היא הסתובבה וגילתה שעתה מים התחילו להציף את החדר, מים אשר לא בקעו משום חריץ או חור אלא פשוט… הופיעו. וכאשר הגיעו המים עד לחזה וחצו את ראשו של הנחקר, המים עמעמו את צחוקו עד שצף, משוחרר באורח פלא מאזיקיו, לא צוחק עוד. והוא צף בצורה כה משונה, צורה אשר הזכירה לחוקרת המשטרה… ברווז גומי. היא התעוררה וגילתה שמולה ברווז גומי, ושהיא שוב נרדמה באמבטיה, בפעם המי-יודע-כמה החודש. היא הרימה את הברווז מהמים וליטפה אותו בידה, ושבה לעצום את עפעפיה הכבדים. "אני חושב שאת עובדת יותר מדי," אמר ברווז הגומי. "כן," ענתה החוקרת. ואז פקחה עיניה לרווחה בתדהמה.