לא כועסת
אני לא כועסת שעזבת. אני כועסת שלא הצעת לי לבוא, או לפחות נפרדת לפני.
היית צריך לומר לי שזה לא היה בגללי, כי לי לקח שנים להבין את זה לבד.
ולמרות שהבנתי אני עדיין שומעת את הקול הקטן הזה שאומר לי שזה היה בגללי. שהייתי צריכה להיות יותר- יותר מוצלחת, יותר נעימה, יותר מכילה, יותר חכמה, יותר אמיצה, יותר יפה, יותר שלמה.
ואולי אם היית מסביר לי בעצמך, הקול הזה לא היה רודף אותי עד היום.
אולי אם היית נפרד, הייתי מקבלת חיבוק נוסף, אחרון. ואולי הוא היה מלווה אותי יותר זמן. אולי הייתי מצליחה להתעטף בו בלילות קרים במיוחד.
אם הייתה לי הזדמנות, הייתי מסתכלת לך בעיניים רגע אחד נוסף, לשנן את הגוון המדויק. ואולי גם לחפש בהן את האדם שהכרתי, כדי להבין אם עזבת בגלל שהוא נעלם, או שהוא נעלם בגלל שעזבת.
אולי זה היה עוזר לי להאמין, ולא רק לשכנע את עצמי בדיעבד, שעזבת בשבילך ולא באשמתי.
אולי, אם היית נפרד, הייתי יכולה לנסות לשכנע אותך להישאר. הייתי יכולה לבקש, להסביר לך כמה אתה חשוב בעולם שלי. אולי אם היית יודע היית מחליט להישאר?
כנראה שלא, אבל הייתי יכולה לדעת בוודאות. לדעת שידעת ושלמרות זאת לא היית מסוגל להישאר.
אם היית מדבר איתי לפני היית יודע שאני מבינה. אני יודעת איך זה מרגיש להיות כל כך ריק ובכל זאת לא להיות מסוגל להכיל שום דבר. להרגיש מוצפת וחלולה באותו הזמן.
אולי אם היינו מדברים היינו יכולים לעבור את זה ביחד.
מידי פעם, לעיתים רחוקות, אתה נזכר בי פתאום. כותב לי "מזל טוב" או "חג שמח". לפעמים גם הודעה ארוכה יותר על כך שאתה חושב עליי המון, ושהיית רוצה להיפגש. כאילו זה תלוי בי. כאילו אני בחרתי במצב הזה.
לקבל ממך הודעה פתאום, באמצע החיים רק מחזיר אותי אחורה. בפעם שעברה שאמרת שאתה רוצה לחזור, פחדתי, אבל התגעגעתי כל כך ששכנעתי את עצמי שאני יכולה לעשות את זה. שאני בשליטה. שאני אחליט איך זה יהיה, איך זה יגמר. ובלי לשים לב התמוטטו לי החומות. פשוט כל כך שמחתי ששוב היית כאן. הייתי מפוחדת וניסיתי להיות זהירה, לכן אולי נראיתי מרוחקת, אבל זה רק כי פחדתי להיות תלויה בך שוב.
וכששוב בחרת ללכת, ושוב לא אמרת שלום, ושוב לא ראיתי את זה בא, עדיין לא כעסתי עליך. אבל כמה כעסתי על עצמי.
ולכן אני לא מסוגלת לענות לך על אף הודעה. הבנתי שזה לא בשליטתי- ברגע שאפתח לך פתח אני פשוט אתן לך שוב את הכוח לשבור אותי. ואני לא יודעת אם אצליח לקום שוב. הייתי רוצה שתחזור, באמת. הייתי רוצה לדעת אם אתה גאה במי שהפכתי להיות. אבל אני לא יכולה לתת לעצמי להיפגע ככה שוב. בכל פעם שאתה שובר לי את הלב קשה לי יותר. אני חזקה, אתה יודע. אני עושה הכול גם בלעדיך, אבל זה הרבה יותר קשה.
אז עדיף לנו ככה, באמת. העולם שלי אולי אפור, אבל לפחות אני מצליחה לקום מהמיטה בכל בוקר.
אני מתעלמת ממך, אני מתרחקת ממך, אני בורחת.
אבל אני לא כועסת עליך.
תגובות (2)
פשוט מדהים!
כתוב כל כך טוב שאפילו שלא חוויתי משהו זהה לגמרי עדיין מצאתי נקודות דמיון והתחברתי
יולי, שלום.
המכתב כתוב יפה, ומעביר בצורה נפלאה את מה שחווה הכותבת(אני מניח שמדובר במקרה אמיתי). אני מסכים עם הביקורת שנכתבה לפני.
יש סתירה בין תחילת המכתב לסופו. בהתחלה את כותבת שאת לא כועסת על העזיבה, אבל כן כועסת על האופן בו נעשתה. בסוף את כותבת פשוט ש"את לא כועסת". אני חשבתי שהסתירה מוסיפה למכתב, ולא פוגעת באמינות. התחושה שקיבלתי, שעדיין קשה לך להתמודד עם הרגשות, ואת מבררת בעצמך – כלומר אם יש כאן "שקר" אז הוא לעצמך ולא לקורא.
אם אכן מדובר במקרה אמיתי, אני מצטער על החוויה שעברת. נשמע שזה היה כואב ולא פשוט.אני מבין למה כעסת על עצמך, אבל אני חושב שיש לך גם סיבות לסלוח לעצמך, וגם בכל זאת קצת לכעוס (לא על עצמך)
מקווה שתמשיכי לכתוב ולשתף.