לא יודעת

"את אשמה בזה." הוא אמר, קולו כועס, והוא נשמע כאילו היה יורק אש אילו הוא היה יכול.
"אין חדש תחת השמש." אני עונה לו ומסתובבת ממנו, אך הוא לא מוכן לתת לי לעזוב בכזו קלות, ותוך שנייה אני מוצאת את עצמי צמודה אל הקיר, כאשר הוא מחזיק את ידיה גבוה מעליי.
"איך את יכולה להיות כל-כך רגוע בקשר לזה?" הוא שאל, הגועל בקולו היה ברור ואני ידעתי שזה מגיעה לי.
"הוא מת בגללך," הוא אמר, פיו קרובות אל פניי ואני יכולה לראות את השנאה בעיניו. "אם לא את, הוא היה יכול להיות פה איתי," הוא אומר, בקולו רועם באוזניי. "היינו אמורים להתחיל את השנה האחרונה שלנו בתיכון ביחד." הוא אומר לי, כאילו אני לא יודעת את זה, כאילו אני חסרת רגשות לחלוטין, אך אולי כך אני נראית עבורו, משום שמהיום בו התקרית קרתה, לא אמרתי לו דבר, לא התנצלתי ולא עשיתי דבר שיוכיח לו שיש לי רגשות.
"אבל בגללך," הוא עוזב אותי לפתע, ואני מוצאת את עצמי על הרצפה."הוא נמצא עמוק באדמה ואני חייב לעבור את זה לבד." אלוהים, עכשיו הוא מתחיל לעלות לי על העצבים.
"אתה חושב שאני לא יודעת את זה?" המשפט נפלט מבין שפתיי כמעט כצעקה, אך ידעתי שככל שאמשיך כך קולי ייחלש.
"אתה חושב שאני לא מצטערת?" אני שונאת אותו, על כך שהוא ממשיך להזכיר לי את זה, ממשיך לספר לי דברים שאני לא רוצה לדעת.
אני מרימה את מבטי בשנאה אליו, אך הוא כבר לא נראה כמו אותו דרקון יורה אש שהוא היה מקודם, הוא פשוט נראה עצוב.
"אתה יודע שהייתי מחליפה את חיי בשלו, אילו הייתי יכולה." אני אומרת, קולי עדין, והוא פשוט מסתכל עלי באותו מבט עצוב.
"אז למה לא עשית זאת אז?" הוא שואל, עיניו מקובעות עליי, וקולי שקט, כמעט בצורה מסוכנת.
"אני לא יודעת," אני אומרת."אני פשוט לא יודעת."