לא יודעת, לא מבינה, וגם אף אחד אחר לא

"כן, הרבה פעמים אמא שלי עובדת עד מאוחר, ואני נשארת בבית לבד ועושה הכל," היא אמרה וחייכה. ראיתי את אמא שלה. כשחיכינו לפני המפגש עם המחנכת, ראיתי אותה יושבת לצד אמא שלה. אני זוכרת שהיה לה שיער אדום קצר ובגדים פרחוניים, ומבטא רוסי כבד בכל פעם שדיברה.
אני לא יכולה לשער לרגע מה עובר עליה. אני זוכרת שבתחילת השנה אני ואורה צפינו בה, כשהיא
ישבה לבד בכיתה וציירה. היא ישבה במרכז הכיתה, אבל זה היה כאילו אף אחד לא יכול לראות.
אני מבינה את הרתיעה הראשונית כשרואים אותה. היא מאוד שמנה. כמו כדור. והיא לובשת כמה
שכבות של בגדים בגוונים של תכלת, אפור וירוק כהה. לפעמים היא באה עם הטייטס' המסוגננים
עם הדוגמאות. אבל היא באה איתם כשהם כבר יצאו מהאופנה בבית הספר שלי. יש לה פנים שמנמנות כאלה, שהלחיים שלה מגיעות לגבולות של הפה ולגבולות של העיניים. ויש לה עיניים מיוחדות, כמו של חתול, ובצבע כחול מהפנט ועמוק. בתחילת השנה אני ואורה ירדנו עליה, בנינו.
על זה שהיא חרשנית. כלומר, על זה שהיא לומדת ומתווכחת עם מורים על כל מיני מאמרים שהיא
קראה. אני יכולה לדמיין את אמא שלה, מלטפת את פניה ומחבקת אותה שוב ושוב, ובסוף נותנת לה נשיקה דביקה על המצח. אני מדמיינת שהיא מחזיקה את פניה בחום ואומרת, "בהצלחה ביום הראשון ללימודים, מתוקה". או את אתו הדבר רק ברוסית. בטח נשמע משהו כמו, "פרצ'נסקה בליבה קרסונאצ'ן סקה מורצ'ורו". אבל בכל זאת. ואיך שהיא משיבה בחיוך, ויוצאת מהבית אל בית הספר. וכשכולם ישבו במעגל עם החברים שלהם משנים קודמות, היא ישבה בקצה, ליד כל הבנים המעצבנים. היא תמיד בצד. ועכשיו שאני חושבת על זה, היא אמרה שאם אמא שלה עובדת עד מאוחר היא נשארת לבד בבית. אם אמא שלה עובדת עד מאוחר זה אומר שהיא צריכה לעבוד הרבה. אם היא צריכה לעבוד הרבה, כלומר שהיא המפרנסת בבית. והיא אמרה שהיא נשארת לבד, כלומר שאין לה אחים. יכול להיות שהיא גרה לבד עם אמא שלה? אני זוכרת שבוקר אחד היא הוציאה מתא האוכל שלה שני קוראסוני שוקולד ונגסה באחד מהם, רק כי לא יכלה להתאפק, כנראה. אני יכולה ליצור תמונה בראש שלי, על כך שאמא שלה קונה לה אוכל טעים ובגדים יפים, ובשביל זה היא עובדת עד מאוחר. וכשחושבים על זה, אני לא רוצה להיות חברה שלה. לא צריך להצטדק או להכחיש, אבל זה בגלל עניין של תדמית, בעיקר. משהו כמו, מה יחשבו עליי אם אני אהיה חברה שלה? הרי היא כל כך לא מקובלת. אני יודעת שזה צבוע. אני יודעת שזה מגעיל. אבל מה יש לעשות, ככה זה. יש אצלנו בכיתה בנים שבאופן קבוע מציקים לבנות ומחקים אותן. ברגעים שמחקים את הקול הגבוה שלה, היא אומרת משהו כמו, "תסתום את הפה שלך ומיד, כי ככה אני אמרתי". וזה נשמע כל כך לא מתאים לה. זה נשמע כאילו דחפו לפה שלה את המילים האלה בשביל לגונן על עצמה. אני חייבת לומר, יש לי הזדהות קשה איתה. גם אני הייתי כמוהה, בערך. ילדה שקטה שכל הזמן מציירת ונשארת בכיתה. אבל היו לי חברות, רק כי היו לי את האמצעים. חטיבה היא לא דבר הוגן. הרי שבכיתה א' להכיר חברים חדשים זה קלי קלות, אין את כל השטויות של מקובלים ומקובלות. אין דפוסי התנהגות מסויימים שצריך להתנהג בהם, אין מראה מסויים שצריך שיהיה לך, ואין קבוצות-קבוצות. אבל כשמעבירים אותך לחטיבה העניין נהיה קשה יותר. רק בגלל זה היו לי חברים, כי הכרתי חברה מהגן והיא התקדמה איתי לכיתה א' ולהמשך כל היסודי. אבל כשאורה הייתה חדשה בכיתה שלנו, יותר נטתי לכיוונה, והיה לי חשוב לחזק את הקשר איתה. אנחנו לא היינו כל כך מקובלות, בעיקר כי רוב מוחץ של הבנות בכיתה שלנו היו גועליות. היו את אלו שנחשבו ל'באמצע', ותמיד חשבתי על זה שאולי יש סיכוי שנהיה חברות. ביסודי אף פעם לא הלכתי עם שיער פזור. התביישתי בשיער שלי. תמיד הלכתי עם סוג כלשהו של קוקו. אני זוכרת שאחרי שיעור ספורט אחד, הגומייה שלי נקרעה, וניגשתי אל אחת מבנות ה'באמצע', ושאלתי אותה בקול מסכן אם יש לה גומייה להלוות לי. היא הנידה בראשה לשלילה והמשיכה לפטפט עם החברה שלה. ועברה בי המחשבה, תוך כדי, משהו כמו – ואו, השיער שלי רטוב קצת ובטח נראה מהמם. ואני זוכרת שאחרי שיעור ספורט אחד הילדה המדוברת בסיפור ניגשה אליי, עם שיער רטוב במקצת וקול מתמסכן, ושאלה אם יש לי גומייה. מפחיד ככל שזה יהיה. תמיד הרהרתי למה בנות ה'באמצע' לא רוצות להיות חברות שלי. עכשיו אני מבינה. או שאולי לא. כנראה שאני אף פעם לא אבין, לא משנה כמה אנסה.