לא יגמר בטוב.

אוף, אלוהים, הייתי צריכה להיות זהירה יותר.
הייתי צריכה לדעת, שזה לא יגמר בטוב.
אבל אני מניחה שזה כבר לא חשוב בגלל שכרגע, אני מרוחה על המנוע של מכונית.
אני יודעת, זה נשמע מטורף, אבל יודעים מה יותר מטורף?
שאני בוהה בתאומה הזהה שלי כרגע.
מה מטורף בזה?
מעולם לא היית לי תאומה, או אחות בכלל, אני בת יחידה מאז ומתמיד.
היא, או אני, (שום מושג, זוכרים?) פשוט עומדת שם ומביטה בי, לא אומרת דבר
ולא עושה כלום.
פשוט עומדת שם ובוהה בי כאילו אני יצירת אומנות כלשהי.
האמת, שעם כול הדם על הפנים, אני בטח נראית כמו יצירת אמונות של איזה פסיכופת.
לפתע, התאומה הזהה שלי, מתכופפת לעברי ונעצרת רק כאשר פניה ממש קרובות לשלי, כול כך קרוב שזה ממש מפחיד.
היא מביטה בי, ומניחה אצבע על שפתיה, מסמנת לי להיות בשקט.
לפתע, אני מרגישה גוש בגרוני שלא מאפשר לי לנשום.
אבל במקום לנסות לצעוק או לנסות לגמוע טיפת אוויר, אני עושה כדבריה.
אני פשוט שותקת ומשחררת.