לא טוב מספיק

"היי, זה אני." קולו נשמע כל-כך שמח בעבר השני של הטלפון, כל-כך חי שלרגע, לא ידעתי בדיוק מה לומר, ואחר כך, ובכן הכל התפרץ ממני.
"הוא לא אוהב אותי, לעזאזל, הוא אפילו לא מחבב אותי, אפילו לא קצת." אני אומרת ובועטת בפח, מקווה שזה ישחרר חלק מהכעס שלי.
אני יודעת שזו לא הייתה הדרך הנכונה להתחיל שיחה, אבל לא הייתה לי שליטה על זה, ליבי היה צריך לשחרר את המידע, ומוחי לא הספיק לעצור אותו.
"הוא פשוט השתמש בי, אתה יכול להאמין?" אני שואלת, אך יודעת שלא אכפת לו, יש לו הרי חיים כל-כך טובים, וחיי הרוסים לא נוגעים לו כלל.
"תמיד אמרתי לך שהוא לא בחור טוב."הוא אומר ואני יכולה לשמוע צחקוקים בצד השני של הטלפון, יודעת שבקרוב הוא ינתק ויחזור אל חייו הזוהרים.
"אתה מעולם לא אמרת את זה,"אני אומרת, ומגלגלת את עיני." לפחות לא לי." אני מוסיפה ומביטה מחוץ לחלון, תוהה מה הוא עושה עכשיו, יודעת שזה לא באמת עינייני.
אני יכולה ממש לדמיין אותו עומד מולי, עיניו הכחולות בוהות בעיני והוא צוחק, אלוהים יודע ממה, אך הוא תמיד צחק, הוא צחק כאשר רק פגשתי אותו, ואני בטוחה שהוא יצחק גם בקבר.
"אני תמיד אמרתי לך שאף אחד לא מספיק טוב בשבילך." הוא אומר, וקולו כמעט נוסטלגי, אני זוכרת את זה, את הרגע בו הוא אמר את זה.
הוא לבש את החולצה האפורה ההיא, זאת שמבליטה את שריריו ואת גוון עיניו היפה, זה היה אמור להיות היום בו הוא היה אמור להישאר לנצח, אך משום מה זה היה היום בו הוא עזב.
בהתחלה, הוא הגיע עם נאום גדול, תנועות ידיים, הצהרות אהבה, אך לפני ששמתי לב, הוא ביקש שאחכה לו, אמר שאין לו מה לחפש פה, והבטיח שיום אחד יחזור בשבילי, הבטיח שלא תהיה אף אחת אחרת.
"אף אחד חוץ ממך, נכון?" אני שואלת,קולי מריר ואני תוהה למה עניתי בכלל לשיחה הזו, ידעתי שהייתי צריכה להתעלם ממנה, כרגיל, אך לא יכולתי, רציתי לשמוע את קולו שוב.
"את טועה," הוא אומר לי, וקולו עצוב, כמעט כאילו הוא מהרהר בדבר מה שלא קיים יותר."אפילו אני לא מספיק טוב בשבילך."