לא הפעם מכשפה

״ואיך היא התעוררה?״ שאלתי אחוזת אימה.
״הנסיך הגיע ונתן לה נשיקה,״ אמי חייכה אליי באהבה, ״ממש כך.״ צחקקתי כאשר שפתיה נשקו בקצה אפי.
״לילה טוב מותק.״ כיסתה אותי ולאחר מכן כיבתה את האור.
הרגשתי את עיניי לאט לאט נעצמות להן בנחת.
״פססט, קומי.״ בחור די קשיש ומגוחך למראה טלטל אותי במעט. הוא לבש מין חולצה חומה, מרושלת ובלויה אשר הייתה מביישת אפילו קבצן. שיער שיבה ניצב על ראשו וזקן עבות על לחייו המלאות.
״מי אתה?״ שאלתי, נחרדת למראה הבחור הזר.
״בואי, צריך ללכת.״ הוא משך את ידי בחוזקה ורץ איתי לקומה התחתונה של הבית.
נדהמתי למראהו; הרהיטים קרועים ושבורים, הרצפה מזוהמת כפי שמעולם לא ראיתי, ומבעד לחלונות השתקפה גינה מוזנחת.
״הצילו!״ קרא קול נשי. לאחר כמה קריאות זהות, זיהיתי את קולה של אמי.
״אמ..״ צרחתי, אך האדם הזר אטם את פי.
רצנו לגינה, ודרך הפתח של המדרגות ראיתי את אמי, נאבקת בבחור די צעיר הלובש שחורות. דמותו נראיתה מאיימת, ולא הייתה לי כל אפשרות לעזור לה. הבחור המבוגר משך את ידי בריצה לבחוץ, ליער הגדול שממול ביתי.
התנשמתי בפחד, מסרבת בליבי ללכת עם אותו בחור לשום מקום, אך גופי רץ איתו, מנסה להתעלם מהלב שהורה אחרת.
כשהגענו ליעד שקבע מראש, הוא הוציא חבל וקשר אותי באופן מטורף וקר לעץ ראנדומלי, מבלי שהספקתי לומר מילה. הרגשתי את הלחץ, לא ידעתי אם הוא משתף פעולה עם הבחור שמחזיק באמי או לא, פשוט ידעתי שמשהו בבחור הזה מפחיד אותי עד מוות. רעדתי מקור ומלחץ, הייתי לבושה עוד בפיג׳מה הדקה של אתמול.
העפתי את מבטי לידו, שגיששה בתיק והוציאה ממנה לא אחר מאשר גרזן עבה וארוך, שהושחז בקפידה, אשר גרם לי לרעוד מלחץ ואימה.
התגעגעתי לאמי, קיוויתי שלא אפגוש אותה בגן עדן, שאליו אגיע בעוד דקות מספר.
אני מתנשמת, ולמרות זאת שום חלקיק חמצן לא מגיע לריאותיי.
הגרזן התקרב אלי בעודי עוצמת עיניים בלחץ משתק, כאשר זיעה קרה ממלאת את מצחי בעוד במוחי מתדקלמת לה תפילה שבעוד רגע תחדול מלהתנגן.
אבל שום דבר לא קורה.
צחוק מרושע מגיע אל אוזניי, ואני רואה שבידו של הבחור יש רק פיסת בד מחולצתי.
נשמתי לרווחה, מודה לאלוהים.
הבטתי בעיניו האפורות, הקרות כקרח של אותו אדון, שאמר לי בקול עבה ומאיים: ״תברחי!״
עשיתי כדבריו, אפילו לא מביטה לאחור בכדי להודות לו, שמא יתחרט.
הגעתי לבית עשוי קש בקרחת היער. לא ידעתי מאין נבנה והאם נפש כלשהי חיה בו, אך הצורך למנוחה ולמעט מזון גבר במעט על הפחד.
״הלו? יש כאן מישהו?״ אמרתי בעוד ראשי נכנס לבית, שהתגלה כעת כזעיר במיוחד.
אף קול לא ענה, ולכן שיערתי שילדים בנו אותו בשל גודלו, ולכן הוא נטוש.
להפתעתי הרבה היה מקרר באותו בית, תנור, וגז. תהיתי מהיכן יש אספקת חשמל, אך במהירות הוצאתי תהיות אלה ממחשבתי בשל הרעב.
במקרר לא היה דבר הראוי לאכילה, הוא הכיל לחם מעופש, חלב שהחמיץ ואף התקשה, ושתי קוביות סוכר אשר לא הועילו בדבר.
דפיקה על הדלת נשמעה, ומיד חרדה אפפה את כולי, פחדתי שבעל הבית יגיע, והייתי בטוחה שהוא לא יתלהב מכך שילדה זרה הגיעה לביקור משום מקום.
אחרי שניות מספר אזרתי אומץ, פתחתי את הדלת, והופתעתי לראות קשישה חייכנית עומדת בחוץ.
הייתה בידה סלסלה גדושה בתפוחים שצבעם היה מופלא, לעולם לא ראיתי צבע אדום עז כל כך, כל כך מפתה, נדמה היה שאלוהים יצר אותם בכבודו ובעצמו. התמוגגתי מהמחשבה על טעמם. מתוק כל כך, עסיסי, מרווה.
״או, גברתי! אני מבחינה שאת חושקת באחד. אני צודקת?״ היא צחקקה צחוק שעל פי הערכתי בן מאה שנים, אך לא היה לי זמן לייחס חשיבות לכך, פחדתי שתפנה את גבה ותלך לפני שאקח אחד.
״תודה גברתי.״ אמרתי בנימוס שאליו חונכתי מאז לידתי, וידי לקחה מהסלסלה את התפוח היפה ביותר, ולפני שאני נוגסת אני מסתכלת באישה שצחקקה את אותו צחוק נחמד.
נגסתי בו בעודי עוצמת את עיניי, הטעם היה אלוהי, לא האמנתי שבידי יש תפוח ולא מעדן מלכים כלשהו, זה היה ללא ספק הדבר הטעים שאכלתי מימיי.
אך בן רגע הטעם נהפך מר וחריף שחרה בלשון ועקצץ את הפה בתחושה מגעילה ורעה.
הצחוק הנחמד והחביב של הזקנה הפך לצחוק מרושע של אישה צעירה, צחוק של מכשפה, הגרם לי לפקוח את עיניי בכאב.
למולי נגליתה אישה קרת מראה, עורה לבן מהשלג לעומת עורה השחום במעט של הקשישה, שפתייה ועינייה שחורות כפחם בניגוד לעיניים החומות שהקרינו חום של המבוגרת.
היא הייתה גבוה וציפורנייה היו שלופות, והיא המשיכה לצחקק ברשעות, בעודי קורסת על הדשא למולה, ועיניי נעצמות לרקע הצחוק הרשעי.
״אלה, קומי.״ ניערה אותי קלות יד חמה, וקולה של אמי מקיץ אותי משנתי.
זה היה רק חלום.
״אלה מותק, אני הולכת לעבודה. להתראות חומד.״ היא אמרה לי ברכות האופיינית רק לה, ונשקה למצחי טרם עזבה.
נותרתי במיטתי עוד מספר דקות, מעכלת את החלום הנוראי שחלמתי.
ואז קמתי מהמיטה, רעבה מתמיד.
ירדתי למטה בגישוש אחר מזון, ועל השולחן ראיתי תפוח אדום בצבע שלעולם לא ראיתי כמותו, ועלה ירוק כפריחה נמצא בקצהו.
בטני כרכרה כאזכור לרעב שאפף אותי, ואני מחזיקה בתפוח, מנקה אותו במעט בידי, ופותחת את פי ככל האפשר כדי לטעום כמה שיותר ממנו. אני מתקרבת למפגש בין התפוח האלוהי לבין לשוני…..

״לא הפעם מכשפה.״ אמרתי בחיוך צדדי.