לא היה שם אור ולא גן עדן.

נחתתי על האדמה.
הרגשתי כאילו אלפי סכינים היו בגבי והיו כול כך ארוכים שחדרו הם לבטני.
ראשי כאב כול כך שיכולתי להרגיש כדור מרובה שתקוע ברקתי.
כאשר ניסיתי לפקוח את עיניי, הרגשתי שכוח בלתי מוסבר סוגר אותן בכוח.
הרגשתי איך ליבי מתעייף.
הוא נראה יותר ויותר איטי.
נשימתי הפכה להיות פחות מהירה.
זה לא היה כמו שציפיתי. לא ראיתי אור. לא ראיתי את חיי עוברים נגד עיניי, לא ראיתי את גן עדן וגם לא את הגהנום וגם התפלאתי שלא התקדמתי לגלגול השני של חיי.
פתחתי את פי, רציתי לדבר, לומר את מילותיי האחרונות.
"חשוך פה," ייצא מפי ובטני כאבה עוד יותר מההתאמצות.
"וקר," אמרתי.
הרגשתי כאילו סכין אחד עובר דרך כף רגלי ועולה למעלה. כאשר הסכין מגיע לכף רגלי, הרגשתי כאילו כף רגלי משותקת לגמרי. כאשר הסכין עברה בבטני הרגשתי איך בטני מפסיקה להתאמץ לעלות ולרדת. כאשר הסכין הגיע לליבי, הפסקתי.
את מה הפסקתי?
את עבודותיי.
כול כך קשה, כול כך קשה מה שעשיתי כול שנייה מחיי ורק בשנייה הזאת הבנתי את זה.
כול כך קשה לנשום, כול כך קשה לפקוח את עיניי, להזיז את ידיי או את רגליי.
לא הבנתי זאת, עד הרגע.
לא היה שם אור.
ולא גן עדן.
לא מלאכיות,
ולא את ארץ חלומותיי.
היה שם קר.
וחשוך.
כול כך חשוך.
כול כך… שקט.
"תהיה חשיכה והחשיכה תהיה נצחית. תהיה דממה והדממה תהיה לנצח נצחים. אני עומד למות."