לא גברתי. מגיע לך.

טח טח
עקביי מגפיי ניטחים באבני המדרכה. אני כמעט יכולה לשמוע את הלבנה עם הלשלשת עליה פולטת קללה. אני לא מאשימה אותה, יונה עשתה עליה את צרכיה. אני בוחנת את הלבנה שוב. היונה גם לא עשתה זאת מזמן.
פעם אחת, כשהלכתי עם חברתי הביתה, שמענו קול יריקה קולני. מרוב הפתעה עצרנו. ההפתעה הצילה את האול-סטאר הישנות שהיו לי אז ואת נעלי הואנס (אני כמעט שומעת את חברתי צורחת שאלו ד"ר מרטינס) היקרות של חברה שלי. הנעליים הללו מסכנות את זכויותיהן של יונות תמימות שבסך הכל רצו ללשלש בשקט.
אני ממשיכה ללכת במורד הרחוב, מזמזמת שיר שעוד לא הולחן לפי קצב צעדי. יש אנשים שיחשבו שזה מוזר, לחשוב על זכויות הלשלוש של יונים. זה בסדר, כי אני חושבת שזה מוזר לקנות נעליים יקרות שעלולות לשמש משטח לישלוש בעתיד.

אני עדיין תוהה אם כל הפעלים משורש ל.ש.ל קיימים בכלל. יש פה יונה שמתכננת להשתמש בהם על נעליי אז מוטב שאמהר.
האם דמיינתי ששמעתי את הלבנה צורחת "מגיע לך!" ?
אני דורכת עליה שוב ומחייכת חיוך נקמני. "לא, גברתי. מגיע לך." אני משיבה לה במחשבתי.