לא ברור

מכוניות עולות באש, אנשים פצועים רצים בהיסטריה סביב עצמם, אמהות מבוהלות מחבקות בבכי את הילדים שלהן.
רק אני עומדת באמצע, בבגדים השחורים הרגילים שלי, בלי הבעה, נקייה, רגילה, שלווה ?
כמו רוח.
אמבולנסים ומשטרות, צעקות ואלונקות.
איפה אני לעזאזל ?
סליחה ? את את ! בשחור ! כן את נו תסתובבי כבר ! היום ..
היום מה ?
שחור. לבן. מטושטש. החדר שלי.
סירנת השעון צווחת.
יושבת על המיטה, מבט קדימה.
מה היום ?
עוד יום ריק.
מה מחר ?
כנראה עוד יום ריק.
חלום מוזר ..
חלום.

~

היא יושבת בשקט על המיטה שלה, דמעה מתגלגלת על הלחי השמאלית שלה.
הבעה אדישה, היא כלכך אדישה תמיד.
היא סוגרת את התריס.
אף פעם לא סגרה אותו.

מודעה תלויה על הלוח ליד הבניין.
אנשים נכנסים ויוצאים מהדירה שלה.
אני לא רואה אותה יותר.
אף פעם.