לא אוותר (יום הזיכרון)

באותו לילה, לפני שהודיעו לנו, חלמתי חלום.
זה התחיל בחיוך מקסים מצידו והתגלגל ללחישה.
"אל תוותרי." שמעתי.
לאט לאט פניו היטשטשו למערבולת צבעים מהפנטת, מלווה בקולות רמים, ואז – החלום נגמר.
התעוררתי.
משהו בי הרגיש מוזר. משהו… ריקני. חסר.
הסתכלתי על השעון, מצליחה לקלוט מבעד למעטה השינה שישנתי שלוש שעות.
לא הבנתי למה התעוררתי סתם ככה באמצע הלילה, אבל משהו הציק לי.
משהו עמוק בתוכי.
לא הבנתי את ההרגשה ולא חוויתי אותה מעולם, לכן ניסיתי להדחיק אותה ולהירדם על- אף התחושה המציקה שבי. עברו דקות רבות עד שעיניי נעצמו, אך גם אז שנתי הייתה טרופה. קמתי כל כמה דקות עם תחושה כבדה בבטני, תחושה שלא מרפה.
למחרת בבוקר, ישבתי בשולחן הבית המשותף שלנו וקראתי עיתון.
"המלחמה ממשיכה- חמישה הרוגים בלילה אחד", זו הייתה הכותרת הראשית. כשפגשתי במילים האלו, עצרתי.
משהו היה לא כשורה ויכולתי להרגיש שהכותרת מתקשרת לכך. לקחו לי עוד כמה דקות לקלוט, כאלו שנדמו כנצח, כשלפתע- הבנתי.
דפדפתי מהר לעמוד שבו הופיעה הכתבה, מחפשת אחר שמות ההרוגים.
"השמות לא ניתנים לפרסום"- הצלחתי למצוא בין השורות, ובכל זאת, למרות אי הוודאות, נשברתי.
ידעתי שמשהו קרה. המשהו החסר שבתוכי… זה היה הוא. הוא ולא אף אחד אחר. הוא נפל במלחמה.
אין שום תירוץ אחר.
באותו רגע, כאילו קראו את מחשבותיי, דפיקה הכתה בדלת.
"הוא מת," הם הודיעו "הוא לא כאן יותר."
בשנייה שהמילים יצאו מפיו, התמוטטתי.
לא ידעתי מה לעשות.
הוא היה אמור להמשיך, להיות כאן, איך זה שהוא אינו?
איך זה שנפער בי בור כל כך עמוק?
הדבר היחיד שרציתי לעשות היה לוותר.
אבל, ידעתי שיש בי יותר מזה.
אני לא אוותר.
לא כשבקשתו האחרונה הופנתה אליי, לא כשבקשתו הייתה- לא לוותר.