לאן סבא לוקח את מולאן?/ סיגל חלפון

נטע גדלה אצל סבתא וסבא במושבה. וילדע חיה וחיים.
לפני שאמא שלה מתה לקחו אותה לבית הקטן שלהם. אמא הייתה בוהמיינית בעיר הגדולה והיו הרבה התלחשויות על המוות שלה. אמרו שנפלה בסמים. דיברו חצי אידיש וחצי עברית ותמיד השתתקו כשהגיעה לחדר. פעם שמעה שהיא מתה מעץ. אמרו לה שלא שמעה טוב. לא נפלה מאף עץ ואף עץ לא נפל עליה. "אמא שלך נפטרה ממחלה קשה וזהו."

היא כל כך אהבה לראות את סבתא חיה דוהרת על מכונת התפירה שלה. סבא היה קורא לה בחיבה "א וילדע חייע". כשהקליינטיות היו באות ללקיחת מידות הוא היה הולך בשקט בשקט למחסן בחצר.

כל חייה הייתה תופרת את חזיות פועלות הפרדסים. אמרו לה פעם "חיה שתהיי בריאה, את עושה ניסים. הופכת לימונים לתפוחי זהב". אבל, לאט לאט הפסיקו לבוא אליה. "החזיות שלך כבדות מידי למזג האוויר פה" היו אומרות.
"כבר לא צריך חזיות עבודת יד" אמרה סבתא לסבא . "יש בית חרושת שמייצר לפי מידות. כל אחת יכולה לקנות בחנות בכביש הראשי". נטע התחילה אז ללבוש בגדים גדולים כדי להסתיר את הקלמנטינות הקטנות שלה. רק שסבתא לא תכניס אותה לתוך חזיות ומחוכים מלאים ברזלים קטנים, לולאות וכפתורים. נטע יודעת כמה זה מסובך. כל בוקר היא קושרת לסבתא את המחוך מאחורה. מעניין מי משחרר אותה כל ערב.

המושבה הפכה לעיר וגם סבא כבר לא צעיר וקשה לו להסתדר עם האופניים שלו בכבישים שהפכו ליותר צפופים. הוא הפסיק לעבוד ובילה הרבה זמן במחסן. נטע הסתקרנה. מה הוא עושה שם?
"צריך לנקות את הכלים, שלא יחלידו" אמר לה. "אני יכולה לעזור?" הציעה. "לא" ענה, "זו לא עבודה לילדות."

יום אחד שכח לנעול את המחסן והיא הציצה שם. המון חוברות בשפה משונה, עם בחורות והרבה ציצים. גדולים וקטנים, עגולים ושפיצים. איפה החזיות שלהן? כמעט כולן בלונדיניות למעלה ולמטה. רגע, איפה התחתונים?
אולי אין שם בעיר הבלונדינית חנות חזיות ותחתונים. דווקא שם קר וצריך להתלבש טוב. נטע רואה הרבה שלג על העצים.
רעיון ניטע במוחה של נטע. סבתא תלך למקום שבו הבחורות הערומות גרות ותהיה שם מלכת העולם התחתון.
אבל סבתא נפטרה לפני שהספיקה להציע לה את הרעיון. קיבלה התקף לב ומתה. ככה, מהתקף לב ראשון. לסבא היו כבר שני התקפים ועשו לו מעקפים.
הוא כל כך עצוב שגם למחסן אין לו כוח ללכת. הבחורות הערומות שם לבד עם הכלים החלודים.
"סבא, למה כולם יודעים ממה סבתא מתה ואף אחד לא מספר לי ממה אמא מתה?" שאלה נטע.
הסבא סיפר שהיה לה נגיף שניצח את הגוף שלה והיא מתה.
"מי הדביק אותה? ולמה אף רופא לא הציל אותה?"
סבא הסביר שזו לא הייתה אשמת הרופאים. זה היה נגיף שאף אחד לא ידע איך לנצח. הוא כל הזמן שינה את הצורה שלו והתגבר על כל התרופות נגדו.
"זה כמו הסיפור הזה על הנסיכה שאת אוהבת, מולאן, שתכננהלהילחם בדרקון יורק אש. היו לה בשתי הידיים דליים עם מי קסם. ואז הדרקון הפך לסוס, וניסה להרוג אותה בבעיטה, ישר בראש. היא התחמקה בנס, ואז הסוס הפך לנחש. הכיש אותה ברגל והיא מתה."
"סבא, מולאן לא נסיכה. בטח עשית סלט מכמה אגדות." אמרה נטע ושאלה איך קוראים לנגיף שהרג את אמה.
"לא זוכר שמות." ענה סבא "אני איש זקן את עוד תהרגי אותי עם השאלות האלה."
שותקת נטע. אמא איננה וגם סבתא חיה מתה. למרות שסבא חיים לא יודע לספר אגדות על גיבורות שחורות שיער, היא רוצה שהוא יישאר בחיים.