לאן הלכת?

אני נכנס לחדר הקטן שהאחות מובילה אותי אליו.
החדר אופייני לחדר החלמה שבכל בית חולים רגיל.
מיטה לבנה, בגד לבן מנוקד, הרבה מכשירים שאני מכיר מזמנה של אמא כמנתחת וריח רע של תרופות.
ועל המיטה שוכבת אמא. עיניה כבויות היא מביטה בנקודה שנראת רחוקה. אי שם באפלה.
אני מביט בה וכל גופי מתקשח. מנסה להיות חזק בשבילה. בשביל זאתי שתמיד הייתה חזקה בשביל כולם.
כן, אני חושב לעצמי, העולם גם ניצח את אמא. את האמא החזקה שהייתה לי, את האמא האגדית שלי.
אני מסובב את מבטי לאחות, מסמן לה שזה בסדר, שהיא יכולה לצאת, שאני רוצה את אמא לעצמי.
היא מבינה את הרמז ויוצאת מהחדר.
כשהדלת נסגרת אני פונה בחזרה לאמא היא מביטה בי עכשיו. אני מתקרב אליה ומחייך בחום, מוכן להכיל אותה בתוכי לתמיד, את המבט הטוב והמוכר הזה.
״היי אמא.״ אני אומר לה כמעט בלחש.
היא לא משיבה לי ואני מבין שזה מהסיבה הפשוטה. היא לא זוכרת אותי היום. אני מביט בה ויודע שמצבה הדרדר.
״מי אתה?״ המילים האלה יצאו מפיה יותר מפעם אחת אבל כל פעם מחדש הם היכו בי. שיתקו אותי.
״אמא זה אני. זה הבן שלך.״
היא ממשיכה לבהות בי כאילו לא הסברתי לה למה מי אני, כאילו אני זר מוחלט.
אני רוצה אני אמא שלי חזרה! אני מת לצעוק, אבל במקום זה אני פשוט מעביר את אצבעותי בשערה המלבין ונושק לה על מצחה.
אני מתלבט מספר שניות ובסופו של דבר מחליט לעשות את מה שאני רוצה זמן רב. מחליט לספר לה מי היא.
״אמא,״ אני מביט לתוך עיניה החומות, היא רק מחזירה לי מבט בדממה. ״אני רוצה לספר לך משהו.״ אני מחכה שהיא תאמר לי משהו אבל היא רק מהדקת את ידיה סביב ידי ואני יודע שהיא איתי, אז אני מתחיל.
״לפני 40 שנה, 10 שנים לפני שאני נולדתי התהלכה לה אישה אולי אפילו ילדה. היא הייתה בת 17.
הילדה הזאת, שום דבר לא בא לה בקלות, לא משפחה, לא כסף ולא החיים.
אני הכרתי אותה, והיא סיפרה לי.
כל חייה היא עבדה, למדה והצליחה. לא היה לה אף אחד לסמוך עליו, או לספר לו. היא הייתה שומרת הכל לעצמה, מנסה לשרוד את החיים. בגיל 17 היא החליטה שהיא רוצה להיות מנתחת. ושוב, היא לא קבלה תמיכה משום מקום. ואבל כמובן שהיא לא התייאשה, היא המשיכה לעבוד קשה ובגיל 27 ממש כמה חודשים לפני שרני נולדתי היא סיימה את בלימודים שלה. כל כולה לבדה, עם ילד קטן, היא הצילה חיים וגידלה תינוק.
היא חינכה את הילד שלה, טיפלה בו. הוא העריץ אותה, למען האמת עדיין מעריץ אותה. הוא ידע כמה חכמה היא, כמה טובה וכמה היא אוהבת אותו.
אבל יום אחד העולם ניצח את שניהם והיא חלתה-״
״במה היא חלתה?״ אמא שואלת אותי.
״היא חלתה באלצהיימר. היא לא זכרה אותו מאז, ולא פעם אחת.״
״והוא עדיין אהב אותה?״ היא שואלת אותי כמו ילד קטן שמצפה לסוף טוב.
״ברור שהוא עדיין אהב אותה. הוא לעולם לא הפסיק! היא הדבר הכי חשוב לו.
זאת אמא שלו!
הוא הסתובב איתה כמה שבועות לפני שחלתה בשכונה שלה, בשכונה שבה גדלה. היא סיפרה לו שתמיד חיכתה ליום שבו תסמוך על משהו.. שבו תוכל לחייך עם תקווה לעתיד. לחייך בידיעה שהיא הצליחה, שהיא נצחה את העולם. אבל היא לא ידע כמה העולם אכזר! היא לא ידעה מה יקרה עוד כמה שבועות.,
הוא גם לא ידע, והוא המשיך להתגעגע אליה.
הוא תמיד נזכר בימים שהיה בא לעבודה שלה, רואה אותה מצילה חיים, רואה אותה מתפקדת, ועכשיו היא לא זוכרת. לא זוכרת את עצמה.. לא זוכרת אותו.״
״רגע,״ היא נראת לי מהורהרת. ״איך אתה..״ היא נעצרת באמצע. היא מביטה בי ואז עוצמת את עיניה בחוזקה.
״זאת… זאת… ״ היא לא מצליחה לחשוב ישר. היא מנסה להוציא את המילים מפיה אבל כל מה שיוצא מהם זה יבבות.
״אתה הבן שלי! אני האישה!״ היא בוכה, ולי נראה שלעולם לא אצליח למנוע ממנה לבכות. אני אוחז בזרועה אבל היא רק מטלטלת את ראשה וממלמלת שהיא מצטערת.
אני נשבר, אחרי שנתיים שלמים אני מרשה לעצמי להתפרק.
אני בוכה.
אני מתקרב אליה ומחבק אותה. היא מנשקת אותי ולרגע אני חושב שאמא שלי חזרה. אבל אני יודע שהיא עדיין לא זוכרת.
אני נכנס למיטה שלה, שוכב לצידה, דומע בזמן שכל מה שאני שומע זה יבבות שלה ומלמולים של צער.
״אמא, לא התכוונתי! מצטער.״
קולה הופך ללחישה. ״זה בסדר, הייתי צריכה לדעת.״
אני נזכר בביקור שעבר, שבו היא השתוללה ובקשה שאצא מהחדר, כי חשבה שאני זר מוחלט. אני פוחד שזה מה שיקרה.
אבל אני עדיין מחבק אותה חזק, לא רוצה להרפות.
ושוב לכמה רגעים היא אותה אמא שהכרתי, יפה חזקה וטובה.
״אני זוכרת,״ היא דומעת. ״לקחתי אותך לעבודה , זה היה יום גשום ואתה החלטת שאתה רוצה שאת החופש הבא שלי אטייל איתך סביב העולם.״
אני המום, היא זכרה היא זוכרת. אני שם את ראשי על שדיה כמו שהייתי עושה הייתי ילד. וככה אנחנו נרדמים.
זה הזיכרון האחרון שלי מאמא, כי כשהתעוררתי הלב שלה לא פעם.
ואני ידעתי משהו אחד, משהו שאני יודע עד היום.
אני רוצה בחזרה את אמא.