לאט לאט הכל הולך

לאט לאט הכל נעלם ממני,
שוקע,
בין אם זה מהבדידות או מהדיכאון.
לאט לאט הכל מתפוגג,
ואז לא נותר דבר ממה שיהיה.

הזיכרונות צפים במוחי מידי פעם,
ונראה לי, שזה סתם כדי להציק,
כדי להזכיר לי את כל הטעויות שעשיתי.

לאט לאט הכל נעלם ממני,
דועך,
מסתיר את הקיומיות שלו.
לאט לאט הכל עוזב,
ולא חוזר.

אני חושבת על כל הכעס שעצור בי,
זה שמשתחרר מכל מעידה קטנה,
על איך שאני מחמיצה את העיקרון של החיים לפעמים.

לאט לאט אני מתייאשת,
עוזבת דברים שפעם היו חשובים,
לאט לאט הכאב משפיע,
לוקח אותי למקומות רחוקים.