לאבד חיים

החיים שאיבדתי, העולם שנטשתי, אך לא עוד יותר מזה אני יאמר. צעקתי ובכיתי וכל זה כבר מאחוריי, כשהלהבה בליבי תמשיך לשרוף את כל שאריות העבר. ורק אתם, האנשים שהכרתי, האנשים שאהבתי, רק אותכם אני אזכור ובסופו של דבר אשכח. להתגבר על כל מה שקרה, על כל מה שעברתי, אני אמשיך ללכת ואמצא תקווה אחרת. כשחלק מליבי חסר ורק עצב חסר תקווה משתקף בעיניי, אני אמצא את התירוץ שמתחבא ממני כדי להמשיך הלאה, כי זה הדבר היחיד שאני מוכן לעשות. אך עם ידיי המושטות לצדדים, מוכנות לקבל את המוות שחיפש אותי במשך כל כך הרבה זמן, ידיי נופלות לצדדיי כשבמקום הקרירות הקודרת אני מרגיש את החום מלא התקווה. החיים צוחקים עליי, הם רק עובדים עליי. המחשבות שלי לעולם לא פנו אל הכיוון שאולי החום הזה היה מה שרציתי.

הקור והחום באים והולכים, משתנים ומחליפים מיום ליום. אני עדיין חי ומביט מסביבי, תוהה למה. כשאף אחד כאן לא לידי, כשבמחשבותיי רק שדים שאוכלים את נשמתי, רעש אחד העיר אותי משנתי ומבט מחייך הביא לי את תקוותי, "שלום" אמר המבט בחיוך תמים ובטון חברותי. אותו רגע היה הרגע שהציל אותי, אותו רגע היה זה שהחזיר לי את חיי שוב. "שלום" אמרתי בחזרה בסקרנות וקצת ביישנות אל המבט המחייך, ולאט לאט החזרתי את החיוך.
אותו רגע, גרם לי להרגיש חי שוב, ולא הרגשתי ככה כבר המון זמן.