לאבא יש כנפיים

לאבא שלי יש כנפיים, אלו שהוא מראה לי איך מחברים אותן בסיכה. כששאלתי אותו האם הוא יכול לעוף איתן, הוא צחק ואמר שהוא חושש שהוא כבד מדי. לא הבנתי למה הוא חושש.
שאלתי אם אני יכולה לעוף איתן, כמו מטוס דואה בשמיים. מהסוג שאבא שלי הצביע עליו. הוא אמר שרק מי שהכנפיים שייכות לו יכול לעוף איתן.
ביקשתי ממנו שייתן לי אותן במתנה.
הוא צחק שוב, אני לא יודעת למה. אני לא כזו מצחיקה.
הוא אמר שהכנפיים מאבדות מהקסם שלהן כשנותנים אותן למישהו אחר. אני עניתי שהן לא יכולות להיות קסומות כי הן ממתכת, כמו שהתנור הקטן הוא ממתכת והוא לא קסום.
אז, עוד השתמשו בכאלה.
אבא שלי צחק, וניסה להסביר לי את הדרך שמתכת יכולה להיות קסומה.

פעם אחת אבא הלך, ולא ידעתי לאן. אימא אמרה לי שהוא הלך למקום כל שהוא. לאן שהוא. חיכיתי וחיכיתי, אבל הוא לא חזר. כבר דאגתי, שהוא לא יחזור לעולם, כמו שמישהו אחר לא חזר פעם. אני בטוחה שהיה מישהו שלא חזר פעם, והוא לקח את קסם הכנפיים איתו.
אבל אבא לא חזר רק עד הערב.
כשהוא כן חזר, שאלתי אותו לאן הוא הלך, והאם הוא עף לשם עם הכנפיים שלו.
הוא לא צחק. הוא גם לא חייך. אולי אני לא מצחיקה יותר.
הוא רק אמר שחבר שלו הצליח לעוף למעלה עם הכנפיים.
כשהמטוס שלו התרסק מטה אל האדמה.

אני ידעתי שמתכת לא יכולה להיות קסומה.
כי מאז הקסם הופר. לא חזר. מטוסים הפסיקו לעוף בשמיים, ואבא שלי הפסיק לצחוק.
הכנפיים שלו הפסיקו לעוף.
והוא לא חזר.