כתובת חרוטה

על פנס הרחוב השלישי מצד שמאל (אם סופרים מהתחנה שבכניסה לרחוב).- יש כתובת חרוטה על הברזל של העמוד. אני כתבתי אותה.- לפני 8 או 9 שנים, ואני מתפלא שזה עוד לא נמחק. זותומרת,- איכשהו, למרות שזה חרוט בברזל, נראה לי מוזר שהזמן לא העלים את זה.
זאת לא כתובת גדולה.- מי שעובר שם בלי לדעת עליה לא יראה אותה. צריך לדעת איפה לחפש אותה. אבל אם אתה יודע איפה לחפש (ואני תמיד יודע).- אז היא תמיד שם. כבר איזה 8-9 שנים, ונראית כמו ביום שבו חרטתי אותה.
לא כתוב שם משהו מפתיע במיוחד. אתם בטח כבר יכולים לנחש בעצמכם את המילים בקלות. כתוב שם "אני אוהב אותך". אבל זהו.- אלה המילים. ואין אפילו שם של איזה ילדה או איזו כוכבת קולנוע לשייך אליה את האמירה. זה פשוט מתנוסס ככה על העמוד.- מרחף באוויר בלי לפגוע בשום מטרה מוגדרת…
והקטע הוא, שאני גם לא זוכר בדיוק למה או למי כתבתי את זה.
אני זוכר שזה היה לילה, כשחרטתי שם את האותיות האלה. היה לילה, והייתי שיכור. זאת הייתה אחת הפעמים הראשונות בחיי שהשתכרתי. אולי אפילו הפעם הראשונה. (הייתי אז בן איזה 12-13). אז הייתי מאוד שיכור, והיה חשוך (אמצע הלילה נראה לי), והתנודדתי לי שם לבד ליד התחנה, והיה לי אולר ביד…
יש סטיגמה די מוצדקת לנערים שיכורים שמסתובבים לבד בלילה עם סכינים. הסטיגמה אומרת, שנערים כאלה לא מכילים בתוכם הרבה אהבה, ושהסכין ביד שלהם כנראה לא מיועדת למטרות נעימות במיוחד. לרוב הסטיגמה הזאת מוצדקת.- אני לא אומר שלא.
אבל באותו הלילה, כשהתנודדתי לי ככה אפוף אלכוהול עם הסכין ביד, הייתי מישומה דווקה מוצף באהבה כמו שמעולם לא הייתי קודם, ונראה שלעולם גם לא אהיה בעתיד…
והיום, כשאני חולף ליד הכתובת החרוטה הזאת בפעם המאה, ומנסה שוב להבין למי המילים האלה מיועדות, אני קולט פתאום שאין ניקוד על הכ' הסופית. למעשה,- כל המילה "אותך" קטנה יותר, ונראית כמיותרת.
פתאום נופל לי האסימון, ואני מבין שזהו משפט ללא כתובת. כלומר: המילים האלה לא מיועדות לשום יצור אנושי מסוים, או בכלל,- לא לשום יצור מסוים, אלה לעולם בכללותו. אני מבין את זה, ומחייך. כמה טוב שהמשפט הזה ספוג באופן כו עמוק ומוצנע בשגרת הרחוב השקט. וכל הזמן שבעולם לא יוכל למחוק אותו…