כשתדע

"אתה תדע, אני מבטיחה לך, לא תוכל לפספס."
"כשהאהבה האמתית תבוא- אתה לא תהסס"
"רק אל תדאג, אל תאיץ את הזמן לבוא עכשיו"
"מכל ההמתנה אתה תשכח, כשתהיה מאוהב"

ניסיתי לכתוב שיר קטנטן, לניחום.
אך לא הצלחתי לנחם את עצמי.
ידעתי שזה נכון, כל מה שאמרתי
כי את הרגש הזה כבר הרגשתי.

"קל לך לומר! את כבר מצאת את מה שחיפשת!" – הוא הטיח בי בצורה כל כך כואבת.
והיה לי קשה לא להסכים, "זה נכון" אמרתי.
"אבל אתה חייב להבין שזה לא העניין!
העניין הוא שלכל אחד זה קורה בזמן אחר, זה לא נקרא מזל זה נקרא החיים."
אני חושבת שלא באמת הצלחתי לנחם אותו… ומה תציעו לי לעשות?
אין לי שום זכות לדבר.

"ובשביל מה אתה בכלל מחפש את האהבה המטופשת?!" – שאלתי בתקיפות.
"מה זאת אומרת למה? כי אני רוצה להרגיש אהוב, רוצה שיהיה לי מישהי שאוכל לאהוב, מישהי שתתמוך בי, ותחמיא לי ויהיה לי כיף איתה ולא יודע נו מה זאת השאלה הטיפשית הזאת?!"
"לא טיפשית בכלל." אמרתי בקמצוץ של העלבה.
זאת באמת לא שאלה טיפשית.
"לאהוב זה קשה!" נשברתי לבסוף.
"כן, כן- זה מאד לא קל! זאת התמודדות יום -יומית עם געגוע לא פוסק, רצף של חששות ופחדים שמציפים מפעם לפעם.
'אולי הוא כבר לא אוהב אותי?'
ועוד אלף "אולי"… זה קשה לאהוב, כי בכל רגע נתון אתה יכול לאבד, אז כשאין לך אהבה מה אתה כבר יכול לאבד?! "
"אני מניח שכשאין אז אי אפשר לאבד, אבל לפחות היה לך רגע של הרגש הזה על אף שאיבדת"
"אבל אז אתה יודע מה אתה מפסיד וזה קשה יותר"
"לאו דווקא! מה היית מעדיפה: להיות עיוורת מלידה ואף לא לרגע אחד לראות, ככה את לא יודעת מה את מפסידה *או* להפסיק לראות בשלב כלשהו בחיים?"
"אני מעדיפה לראות, לפחות לדעת איך כל צבע נראה, אנשים, עולם… בטח שהייתי מעדיפה לראות"
"נו רואה?"
"לא… זה לא אותו הדבר.. אני לא יודעת את האמת, אני מקווה שזה לא .. וזה גם לא משנה,
תשמע, זה עדיין קשה וכמה שזה אושר ככה זה ההיפך הגמור לפעמים,
לא יכול לנשום כמה נשימות מבלי לחשוב עליו, במקרה שלך עליה, כל דבר איכשהו מזכיר לך אותו, או אותה כמובן, אם הייתי יכולה הייתי קושרת את עצמי אליו ולא משחררת, כי קשה להתגעגע"

הוא הסתכל עליי, נראה שהוא מבין את הכאב שלי אבל זה לא מנחם אותו, הוא רוצה את הכאב הזה גם, הוא מקנא בכאב שלי.
"בבקשה אל תקנא בי" ביקשתי.

אפילו את עצמי לא הצלחתי לנחם.