כשסבא שותק

לפעמים סבא שותק ונועץ מבט אטום בקרקע שמחזיקה אותו, כאילו הוא לא מאמין שהכל יציב ודומם.
בשניות האלו שומעים מהאדם השותק צרחות, יללות ובכי היסטרי, היסטורי, מנשמות עבר, מילדים ואנשים הממררים בבכי לפני שקרוב נרצח או שמותם עצמו מתקרב.
גרמנית, יריות, חבטות ופצפוצי זכוכיות.
זירת מלחמה בוקעת מאותו ישיש שקט ורוטט.
כמו פטיפון ישן המשמיע את העבר הכל כך חולני שאפילו המחט, שדוהרת על התווים, מזדעזעת וקופצת, משאירה חלקים שחורים, ריקים, סימני שאלה, תיבות פנדורה שגם הזקן הבוהה לא באמת רוצה לפתוח אותן שוב.
הבית שליו, הרצפה ישרה, הדלת פתוחה והאוכל על השולחן מעלה אדים, אבל כשסבא שותק רואים ושומעים את האימה.
רואים דם מטפטף מאדם שלם וסגור, דמעות של כאב ודיכוי מציפות את הבית היבש והררי גופות של פרצופים מטושטשים יוצרים מעין קלסטרופוביה בחלל הפתוח.
כשסבא שותק הוא בעצם חוזר בזמן. הנפש נוסעת אחורה לנקודה בלתי נשכחת ומשאירה את שק העצמות והבשר תלוי על הרצפה, קפוא, שום תזוזה משמעותית.
שרירי הלסת קופצים וננעלים למאית השנייה, כמו חיית טרף שרוצחת כדי לשרוד. האצבעות בשתי הידיים מתקפלות למן מרובע מגוייד ובעל חמש בליטות, וכף היד מרקדת, כאילו משהו בפנים מנסה לפרוץ החוצה.
והעיניים הפקוחות חסרות הבעה, יש אור אבל אף אחד לא בבית.
ובכל זאת אפשר לשמוע התרחשות דרך מפוח השמע המדומיין, זה שהשאיר לאורחים בזמן שנסע לרגע.
רואים עליה, על אותה ישות ותיקה, חלקים, חצאי תמונות של אירועים בלתי נתפסים. ממש כמו מוקרן על הפרצוף השחום והמקומט שלה.
קבוצת כתמי עור, בצבעים שונים, מדלגים ממקום למקום בפנים, מייצרים תמונה מלוכלכת ולא ברורה, כמו צילום ישן עם פגמים בפילם.
גם על הסוודר שלו מופיעות סצנות קצרצרות, הבזקים של בהלה ואימה, מכחול אופטימי לשחור בלהות, מכחול מרנין לחום בצה, מכחול מחייה לאדום מדמם וכן הלאה…
וכשהוא חוזר הוא קודם מנער את הראש ומנסה להתנקות משאריות שאולי נדבקו לאורך המסע, כמו כלב שיוצא מבריכה.
הלסת שלו משתחררת וכפות הידיים נרפות, האצבעות מחתימות בכף היד קווים לבנים, חסרי דם.
העיניים שוב חוזרות לשאוב מידע ומעידות בבירור שאותה נפש חזרה למקום מבטחים, נסה על נפשה.
ואז חיוך נפרש על פניו למראה ההווה, למראה ההישג המרשים שלו.
כשהוא מנסה להעביר במילים את המחזה שצפה חלחלה ממלאת אותו שוב והוא שוב טומן את העיניים ברצפה, מוודא שהיא לא זזה תוך כדי הלשנה.
הפרטים הקטנים מחרידים לא פחות מהגדולים, להפך, הדקויות של הרוע חסר המעצורים, קריעתן של נפשות אומללות וגוססות, וההתחזות לאומניפוטנטים צדקנים, נגמרת לבסוף בקמט קטן ליד השפה של סבא, מעין חיוך נסתר שנועד להתרברבות פנימית ואישית שלו.
כשסבא שותק הוא נהפך למייצג אימים.