כשכותבת מחליטה לכתוב

היא רצתה לכתוב סיפור. אז היא התיישבה על יד המחשב שהייתה שמחה אם היה מכונת כתיבה ולא דבר חסר רגשות שהאמינה שבגללו כל היצירתיות שלה נעלמת, הנקרא מחשב.
היא חשבה לכתוב על הבדידות. על בחור שקוראים לו אלון, שהיה אחד מאותם אנשים שלא רצו להודות שיש להם בעיה אמיתית. אז הם מדחיקים אותה עד שיום אחד, הם מתפוצצים. אז הוא התפוצץ בצורה של קפיצה מהגג.
אבל אז היא הבינה שזה רעיון די קלישאתי, ושהיא כתבה כבר דברים דומים לזה. אז היא חשבה לכתוב על הדימוי של האישה במאה ה-21. על בחורה שמנסה להתאים את עצמה למה שהחברה מציבה לה עד שהחברה מחליטה להשתנות מעט, והיא כבר לא יכולה. אז היא תקועה במערבולת חסרת סוף של קיום חסר משמעות. ואז היא הבינה שגם על דבר דומה לזה היא כבר כתבה, ושגם זה דומה לדברים שכתבה בעבר.
אז היא החליטה לנסות לכתוב משהו מוזר לגמרי אבל לנסות לעשות את זה פואטי, אוסקר ווילדי מעט. היא הבינה שגם דבר דומה לזה עשתה.
ההשראה במוחה נעלמה מרגע לרגע כשהגיע להבנה שהיא לא יודעת על מה לכתוב. הכתיבה, הכתיבה הייתה דבר נפלא ואיום. היא סחטה ממנה את הקיום שלה והותירה אותה מתנשפת על הכיסא הכחול המסתובב שנח על יד המקלדת השחורה עליה היא הוציאה את כל מה שהיה ולא היה לה לומר. אחרי הכתיבה היא הרגישה תחושת עשייה, שהיא באמת עשתה משהו עם החיים חסרי התועלת של נערה שכמוה בחיים משעממים כל כך, והיא הרגישה חלולה. אחרי כל סיום סיפור או שיר היא הרגישה שזהו. אין לה יותר מה לומר. אין לה יותר מילים לכתוב. היא מיצתה את הפוטנציאל שהיה לה. אבל אחרי כמה זמן היא החליטה שהיא לא יכולה בלי לכתוב וכתבה שוב. והרגישה שוב. ושוב ושוב ושוב התהליך חזר על עצמו. אבל יש בעיה.
היא לא יודעת על מה לכתוב. היא לא יודעת על מי לכתוב. היא לא מעניינת את עצמה אז לכתוב עליה נראה לה כמו בזבוז זמן מוחלט. היא רצתה לכתוב על אמא שלה אבל גם זה לא הצליח כי כל מילה שנייה הפכה ל"כמה אני שונאת את הבת שלי זה בלתי יאומן.", יש דברים שהייתה נסערת מדי כדי לכתוב.
הנערה הזו רוצה להיות סופרת. היא מרגישה שזה הדבר היחיד שבאמת ישמח אותה בחיים, בחיים ההם שכרגע היא לא מרגישה בהם שמחה. כשהיא כתבה לא היו יותר אנשים בצד שאמרו לה מה ואיך, או מי להיות, הייתה שם רק היא. היא האנוכית החולמנית הלחוצה, אבל לפחות היא הייתה עצמה ולא הצורה של עצמה שהיא מנסה להציג כל הזמן. כשהיא כתבה היא לא הייתה צל שבטוח בעצמו ופלרטטן ויודע מה הוא רוצה לעשות, כשהיא כתבה היא הייתה המילים.
היא המשיכה להקליד את המילים שהחלו לאבד משמעות על המקלדת ששיננה כבר מאז גיל 6, ועם המילים גם היא איבדה את המשמעות. אז היא והמילים יצאו לחפש אותה, את אותה המשמעות, ביחד. בין גלי המקלדת.