כשיגיע הסוף

עיניי כבדות, מביטות בחשכה שלפניי,
אולי בעצם החדר מואר, ורק לי חשוך.
יד חמה מחזיקה בי, יד מוכרת.
שלווה עדינה אופפת אותי,
הרגשת ביטחון וסוף.
נעימה עדינה באוזניי,
כאילו רוצה לחבק אותי עד הסוף,
ואני עוצמת את עיניי ונושמת,
נשימות אחרונות לשלום.

גופי מרפה מכאביו,
אוזניי מרפות מקול בכי,
אני לא מביטה לאחור,
עוזבת בנחת.

לובן בוהק מסביבי, מאיר לי את הדרך,
ברכות ושירת מלאכים, נשמעים לידי מכל עבר.
או אז כשאגמור ללכת בשביל, והגיע אל הקצה,
אמצא את המקום שנפשי כה כמהה לו,
את האנשים הישנים שכה התגעגעתי אליהם…
וכל זה יקרה כשהאור יכבה,
ורוח חמה תאחז בי,
וציפורים לבנות ישירו לי,
וענני המרום יקיפו אותי,
והקול יקרא לי לבוא אליו, לשבת בחיקו,
וכשאעשה לבסוף כרצונו,
הרגיש את השקט של שלוותי גואה בי,
אך גם עוזב את נפשי ומרפא.