כשהדמעות לא בוכות מעצמן

אני יושב על עדן מיטתי, בוהה בחפיסת הכדורים שעל השידה. מאוחר מידי להתחרט, אני מחליט, מפה אי אפשר לחזור אחורה. למרות שבתכלס אני יכול לחזור אחורה, אני פשוט לא רוצה לחשוב על זה.
עשיתי כל מה שצריך? מכתב? השארתי. חדר? סידרתי. אי אפשר למות בחדר מבולגן, זה לא מכבד. דלת? ווידאתי שהיא לא נעולה. רק למקרה שאם הם ירצו להציל אותי אז זה לא יהווה להם אתגר קשה מידי. נראה לי שאני מוכן.
רגע, אני קולט, שכחתי את החלק הכי חשוב.
זה החלק הדרמטי, החלק האומנותי, החלק הסינמטי. החלק בו אני מחזיק את חפיסת הכדורים ביד אחת, ודמעה אחת זולגת לי מקצה עין שמאל (בחרתי בעין שמאל כי דמעות זולגות יותר בקלות משם). התכוננתי לרגע הזה כל כך הרבה זמן, אני לא יכול להיכשל בו. כבר שנים שאני בוכה כל לילה, איך לא אצליח? אבל הדמעה לא זולגת. אני מרגיש את מאגר המים שנמצא שם, אבל שום דבר לא מפנצ'ר אותו, אז אין זליגה.
אידיוט, תפסיק להתרכז בזה! כשמתרכזים זה לא עובד! תחשוב על משהו עצוב במקום! אז אני חושב על דברים עצובים. על הזוגיות שאין לי, החברויות שהתפרקו לי, ההשכלה שלא אקבל והעתיד שלא יהיה. החיים הפתטיים שאחיה אם לא אבלע את הכדורים. ואני מרגיש את זה מתקרב! הנה, הנה, כמעט שם! וזה פיהוק.
– דביל! לא מפהקים עכשיו, בוכים.
– אבל הדמעות לא בוכות. הן לא מסכימות.
– למה אתה נותן לדמעות להחליט? לא מספיק שלא הצלחת בשום דבר בחייך, אפילו בסופם אתה נכנע לדמעות?
– אבל אני מנסה, הן לא מקשיבות לי! תראה, אני כבר מייבב, ומתנשף מוזר, ועושה את כל הדברים שגורמים להן לזלוג בדרך כלל, אבל זה פשוט לא עובד!
– חתיכת אפס, הרסת הכל שוב. אם אתה מייבב אז זה כבר לא נחשב. אתה צריך שהדמעה תזלוג כשאתה חסר הבעת פנים. ככה זה בסרטים.
– אני מצטער, לא התכוונתי! זה פשוט בא מעצמו!
– את ההתנצלות שלך אל תיתן לי. תגיד אותה למשפחה שלך שתמצא אותך שוכב על הרצפה ואין בכלל דמעה על הלחי שלך. מה הם יחשבו? שלא היית עצוב? ששמחת לעשות את זה? הם בטח יחשבו ששנאת אותם.
– די כבר, תסתום. אני לא יכול למות כשאתה ממשיך לקשקש כל הזמן.
אני מוותר, אם זה לא עובד אז לא צריך להתעקש. אני לוקח את חפיסת הכדורים ושם אותה חזרה במגירה. אנסה שוב מחר. מחר אני בטוח אצליח.
אני נשכב במיטה ומכבה את האור, ועכשיו, סוף סוף, הדמעות בוכות, מעצמן.