כשאת מחכה ליום בו זה יגמר.
כשאת מחכה ליום בו זה יגמר.
היום שבו תקבלי סוף סוף את מבוקשך.
היום שבו דברים שוליים כמו אושר ואהבה לא יעניינו אותך יותר.
היום שתיהיה לך נחת.
נחת, כן נחת.
ומה שמפריד ביני לבין יומי המיוחד הוא הפחד. הפחד שאולי העלמותך לא תפריע לאף אחד. הפחד שאולי מחר באמת יהיה יותר טוב. הפחד שהחיים שאחרי לא באמת גן עדן. הפחד…
מצד שני, ישנו הדיכאון.
כשאת מתחילה להעלם לתוך מחשבות אובדניות באמצע בילוי נחמד, שרק גורם לך סבל כי האנשים הנמצאים איתך רק נחשבים ״חברים״.
העובדה שניסית כל כך הרבה פעמים ששום דבר כבר לא יכול לשנות.
שהכדורים שאת לוקחת בטעם של המוות.
כששום דבר לא גורם לך את הרצון להתעורר בישבילו בבוקר שאחרי.
כשאין כבר טעם לחיות באותה השגרה המשעממת שגורמת לך סבל נצחי שלא נראה שתגמר בעתיד הנראה לעין.
כשהרצון לחיות אבד לך.
תגובות (2)
גם אני לפעמים מרגישה בודדה. אין לי את מי לשתף, אין לי עם מי לדבר על מה שמפריע לי, אין לי באמת חברים. לא כאלה שאני נפגשת אתם בכלל מחוץ למסגרת בית הספר, לא באופן קבוע. החבר שלי אידיוט. אבל מצאתי את האור הקטן והוא המשפחה שלי. ההורים שלי, אחי הקטן, שעם כל המריבות והירידות ההדדיות אוהבים אותי כמו שאני אוהבת אותם. ויש גם את המוזיקה. לדעת שאני מתעוררת כל פעם בשביל להפיק אותה ולהחיות אותה מחדש, ושאני ממשיכה אותה כדי שגם אחרים יהנו ממנה בעתיד. ואת הציור, והכתיבה. אני יודעת שיש לי בשביל מה להתעורר, בשביל עצמי.
ואני בטוחה שגם לך יש את נקודות האור הקטנות שלך, אם רק תחפשי מספיק.
אכן, זה נשמע כמו קלישאה אחת ענקית, אבל זה לא. אני יודעת איך את מרגישה, וכמה זה קשה. אבל תשארי חזקה ואל תוותרי על עצמך!
אני ממש מודה לך על התגובה שכתבת. נקודות האור שלי בנתיים הן כתיבה וציור, רק שלפעמים הן לא מספיקות..