כשאמות אבוא בתור ציפור

כשהייתי ילדה קטנה אבא שלי נהג לומר לי משפטים יפים על החיים, כשהיה אומר לי משפט הייתי חושבת עליו רבות ומגלה את התחכום שבו.
אחרי שעברו השנים וגדלתי נסעתי עם אבי לראש הנקרה.
מקום שניתק את נשמתי , הים תכלת טהורה והנוף רחב ידיים והציפורים יפהפיות.
אני ואבי טיילנו על הסלעים ושקט שרר בינינו, חשבתי לעצמי על דברים קטנים ולא פתורים שאירעו לי בעבר עד שלא שמתי לב לנוף.
"אמילי..", אמר אבי בקול רך , "תראי את האבנים האלה, פעם הייתה פה רכבת ותדמייני לך כמה אנשים עברו פה". הדבר לא ממש שכנע אותי להסתכל, פשוט שקעתי בעצמי עד כדי כך שנראיתי באותו רגע כמו מסתירה סוד כמוס.
אבי קימט את מצחו וכנראה חשב על דרך יצירתית שאני אוכל לשים לב אליו.
הסתכלתי על הציפורים היפות הללו, הלוואי והייתי אני ציפור שעפה בשמי התכלת של ישראל, נהנת מכל רגע קטן בחיי הקצרים.
"אמילי..", אמר שוב אבי והפעם בקול יותר מודע לעצמו, "האנשים שנלחמו פה לפני מאה שנים כבר מתו נכון?", שאל אבי שאלה רטורית למדי. "כן, נכון", אמרתי במבט מוזר.
אבי חייך לעצמו חיוך קטן ואז אמר, "כשתעברי לעולם אחר עוד מאה שנים, תחזרי לפה בתור ציפור ותראי את האנשים שבאים, הולכים, מתים עם השנים…"
הסתכלתי על הציפורים, וחשבתי שאולי אחת מהציפורים היפהפיות מביטה בי כרגע וחושבת על אותו דבר חכם שאמר אבי.