כשאוהבים

הם היו זוג אוהבים שישבו על צלע הר בנופים ירוקים אנסופיים. היא שאלה אותו חרישית לאחר דממה ארוכה, "למה אתה אוהב אותי?" הם המשיכו לשתוק. הוא לא ענה, הסתכל על הירוק בעיניו כאלו הוא לא שמע, היא נפגעה בתוכה, למה הוא לא עונה? שאלה בראשה, האם הוא פשוט לא שמע? .
הוא ענה לה כאלו הוא קורא לה את מחשבות. את סתומה אה? בשתיקה ולאחר מכן הרים קצת את קולו. את פשוט לא מבינה, זה לא יעזור שום דבר. זה לא יעזור לך שאני אוהב אותך, זה לא יספק אותך כל האהבה שאני נותן לך, את בחיים לא תעריכי אותי, את בחיים לא תאהבי אותי באמת. כי את פשוט עסוקה בתוך עצמך, בתוך הכאב שלך, בתוך משהו שאת יצרת לעצמך בראש.
הוא כבר הגיע לרמה שהוא צועק. את הרי לא מבינה שאני נותן לך המון ובכל זאת את אף פעם לא מעריכה זאת ואת בחיים לא תאהבי ותעריכי שום דבר בחיים כי את פשוט אגואיסטית.
וזאת מהסיבה הפשוטה שאת פשוט לא אוהבת את עצמך, את לא יכולה לקבל את עצמך. אבל את פשוט עיוורת. עיוורת על מי שאת באמת.
את לא רואה את היופי, הרי תראי איזה נוף יש מולך וכל מה שאת עסוק בו זה למה את לא שווה את זה.
תפסיקי אם זה, אני כבר לא יכול להיות באהבה הזאת, אני כבר לא יכול להעניק לך את כל כולי ובכל זאת זה לא מספיק טוב.
תשחררי אותי, ותתחילי להבין שאותי את פספסת, כי את פשוט עלובה, וזה לא בגלל שאת לא טובה ויפה, את כן. אבל את בחיים לא תראי את זה, את בחיים לא תעריכי את עצמך ואת גם תורידי את עצמך.
יאללה אני הולך, אני לא חוזר.
אותי פספסת, רק בגלל שלא הערכת את עצמך.