כריסטינה – אלת השלום החדשה

בעולם מושלם במקום הנקרא "ההרים הקפואים של אלין" דרה לה נערה צעירה בשם כריסטינה. כריסטינה שירתה את האישה שכונתה "אלת השלום" בידי נתיני העיירה. העיר המרכזית הייתה ממוקמת גבוה בהר, ושם כולם היללו ושיבחו את אלת השלום. שם זה הוענק לה מכיוון שמאז הופיעו הסופות האכזריות, אלת השלום מצליחה בכול שנת יובל למנוע מהסופות לחדור ליבשת אלין. אלת השלום הייתה אז אגדה חיה, אוכלוסיות רבות התפללו אליה וקיוו שתגאל אותן מהעונשים הקשים שכוחות הטבע מטילים עליהן.
כול חמישים שנים המחזור הטבעי מקיים סופות בעלות כוח-הרס רב אשר מאיימות להשמיד את יבשת אלין. מאז החלה הספירה, אלת השלום הצליחה למנוע ארבע סופות בעזרת הכוחות העל-טבעיים והמוזרים שלה. הסופה החמישית מתקרבת, נותרו רק עוד שנתיים, ואלת השלום אינה מזדקנת אף לא קצת. בעיניה ובעיני התושבים – גורלה הוא לחיות לנצח ולשמור על בני האדם מפני הסופה. התושבים אהדו וכיבדו את האלה, בנו לכבודה ארמון מפואר בראש ההר.
כריסטינה הייתה נערה צעירה ויפיפייה, שיערה שחור ארוך וחלק, עיניה ירוקות. הקור העז וההררי גרם לגוון צבע העור שלה להחוויר ויצר שילוב יפה של עורה הלבן ושפתיה הדקיקות והאדומות. היא שירתה את אלת השלום ואף הייתה העוזרת המקורבת ביותר אליה. אחריותה הייתה גדולה, היא הייתה דואגת להענקת טיפול נעים ומספק לאלה באופן תמידי מכול בחינה אפשרית.
ביום מן הימים, אלת השלום הלכה לעולמה מסיבה שלא ידועה לאף אדם. זה היה יום של עצב ויגון רב לכול תושבי היבשת, הם התאבלו וזעקו על כך שימותו בקרוב מאוד על ידי הסופה, יחד עם מותה של אלת השלום ימותו גם אנשי העיירה וכול אנשי יבשת אלין בכלל.
הכפריים רגזו על כריסטינה, היא הייתה האחראית לדאוג לאלת השלום בכול שעות היממה. חלק מהם אף טענו שכריסטינה אחראית למותה כי הרעילה לה את מנת האוכל! כריסטינה עמדה למשפט והורשעה. היא סולקה מהעיירה ומאזור ההרים לאחד מהכפרים הנידחים בקצה היבשת. כריסטינה הרגישה עצבנית ונבגדת, כול האנשים איתם גדלה כולל הוריה התייחסו אליה בזלזול כה רב.

היא החלה את חייה החדשים בכפר החדש בזהות חדשה, כדי שלא תגורש גם משם. היא הייתה מאוכזבת מבני האדם באופן מכליל ותהתה כיצד תתחיל חיים חדשים כאשר הסופה עומדת להכות בכול רגע. אומנם כריסטינה ויתרה על רגשותיה כלפי בני-אדם אך לא ויתרה על עצמה. היא המשיכה בחייה כרגיל, עם משרה חדשה ומספקת כעוזרת ביתו של ראש הכפר. מידי יום הייתה מנקה אותו, מאכילה אותו מנעמים ושואבת למענו מים טהורים מהבאר, הרבה מאוד מים!
ניתן לומר שכריסטינה אף ממש התאהבה בבאר, זה היה מקום המפלט שלה לזיכרונות ולדמיונות, זיכרונות מימי הילדות הטובים שהיו לה בהרים הקפואים יחד עם משפחתה, היא נמנעה מלחשוב על הרע. כריסטינה הייתה נעדרת מאוהלו של ראש הכפר והייתה מבלה בבדידות ליד הבא, שעות על גבי שעות. ראש הכפר לא הבין כלל מה העניין שלה שם ומה היא עושה, כאשר שאל אותה היא רק חייכה והנידה את ראשה בביישנות.

יום הסופה כבר כאן, לאחר שנתיים של עבודה ושנתיים של התבססות כריסטינה ובני הכפר כולם מקבלים את סופם המר. אנשים רבים נראו יוצאים מהאוהלים שלהם, נופלים על הבוץ ומתפללים בגשם לאלת השלום. כבר מרחוק נראה גל הסופה הענקי הולך ומתקרב. זה היה נראה כמו ענק אבק אשר המשיך לגדול בכול שנייה שעברה, מאחורי מסך העשן נראו שברי בתים, עץ וסלעים. "אלת השלום! למה נטשת אותנו כך?! מה חטאנו?!" זעקו בני השבט לשמיים.
לפתע נשמע קולה של כריסטינה, והיא צועקת: "כולם בואו איתי, אחריי!" כולם הסתכלו עליה במבט המום והתחילו לרוץ אחריה. ילדים קטנים וגם זקנים מעדו בבוץ ונפלו על הרצפה, לאחרים כלל לא היה אכפת כול עוד הם מצילים את עצמם, אך כריסטינה הורתה לעזור לכול מי שמתקשה, הם הצליחו להגיע לבאר: "כול אחד יקפוץ בתורו לתוך הבאר!" יחד עם כול הלחץ וההמולה, בני הכפר שמעו בקולה של כריסטינה כאילו הייתה המושיעה שלהם. כולם היו בתוך הבאר. כריסטינה הייתה האחרונה לקפוץ פנימה, היא ראתה מרחוק את ההרים הקפואים של אלין, ארמון האלה התרסק לגמרי מההר, היא הייתה יכולה לשמוע את הצרחות החזקות. דמעה זלגה מעיניה והיא נכנסה לתוך הבאר. הסופה נראתה דרך חור הבאר, כול הנשים והילדים התכופפו בפחד והגנו על ראשם בכפות ידיהם, אך הסופה חלפה לאחר רגע.
"איך יש כאן כל כך הרבה מקום לכולנו?! מה עשית פה כריסטינה?" שאל אותה ראש הכפר.
"זו בדיוק הסיבה לבילויים הרבים שלי בבאר…" ענתה לו, שוב עם החיוך השובב שלה.

כול בני הכפר יצאו מהבאר והביטו סביב, כול יבשת אלין הוחרבה. הממלכה בהרים הקפואים גם לא הצליחה לשרוד, רק הכפר הקטן נותר.
"כעת אנחנו נבנה הכול מחדש!" אמר ראש הכפר, "ונקים שוב את יבשת אלין יחד עם אלת השלום החדשה – כריסטינה!"