כריך עם נשמה

היה היו פרוסת לחם עם גבינה לבנה, סלט ירקות, וקפה עם עוגה לקינוח. הלחם, הירקות והעוגה ההם, הם אני, ואני הוא הלחם הירקות והעוגה.
סיפורי החל לפני עשרים שנה לערך, כאשר ישב אבי בבית הקפה השכונתי שבפינת הרחוב, מרוצה מהחיים ומעצמו. הוא קנה לו כריך נחמד עם גבינה וירקות, בנוסף לסלט ירוק קטן עם פטרוזיליה ולימון שקנה לאשתו. משסיים אבי את הקנייה, הוא התיישב אל השולחן, למול אשתו, מגיש לה את הסלט שהיא אוהבת, עוטה חיוך שבע רצון על פניו. וכך הם ישבו להם בבית הקפה שבפינת הרחוב, בהתחלה על כריך וסלט ואז על קפה ועוגה, מדברים על דא ועל הא, על החיים, על ילדים, על משפחה, ועל המשגל שהם מתכננים לקיים מאוחר יותר, בליל אותו היום.
המולת הרחוב הסואן עברה כול אותה העת על פני השולחן בו ישבו ועל פני בית הקפה הקטן, בעוד הורי משכו את שיחתם על פני השעות החולפות. השמש החלה לשקוע, בעוד הכריך, הירקות והקינוח, שקעו במורד גרונותיהם של הורי. המזון אותו אכלו הגיע עד לשלבים הסופיים בתהליך העיכול בקיבותיהם, בדיוק באותו הזמן בו פיזרה השמש קרני אור אדמדמות ואחרונות של שקיעה על פני מעטה העננים שבקצה האופק. אותם חומרי המזון שאכלו התפרקו בגופותיהם לפחמימות, סוכרים, חלבונים ושאר רכיבים מזינים. ואותם הרכיבים המזינים, הובלו מין הקיבות אל כלי הדם ופוזרו בכול רחבי גופותיהם של הורי, כדי להזין ולהרכיב את תאי הגוף. פחמימה אחת מן הלחם שבכריך שאכל אבי, הובלה אל ריאותיו, שם הזינה אחד מתאי השריר המשמשים לנשימה, פחמימה אחרת הובלה אל אשכיו, שם, יחד עם חלבונים ועם פחמימות נוספות, הרכיבה תא זרע שעתיד היה להפוך לאחד מצאצאיו, חלק מהנוזלים והסוכרים הובלו למקום אחר, ועוד כמה רכיבי תזונה פוזרו פה ושם. אותו התהליך קרה גם בגופה של אמי, ובאותו הלילה, משכלה התהליך, בעוד גופותיהם של הורי נתחברו והתלכדו האחד עם השני במשגל, נוצרתי אני, מתא הזרע של אבי, עשוי הפחמימות והחלבונים מהכריך שאכל ומתא הביצה של אמי, העשוי גם הוא מחומרים שאכלה לא מזמן. שני התאים התאחו ונתאחדו, חלקו את המטען הגנטי שלהם האחד עם השני, ונתערבלו זה בתוך זה, עד שלבסוף, כעבור כמה חודשים, הפכו לאדם – אני. וכך ניתנו חיים ומודעות לפרוסת לחם עם גבינה לבנה, לסלט ירקות עם פטרוזיליה ולימון, לקפה ולעוגה.
כיום, החיים שלי כאדם מורכבים ומסובכים לאין ערוך – מורכבים ומסובכים בהרבה מחיי כאותם מוצרי המזון השונים. לא שאני זוכר, או שהייתי מודע כלל ל"חיי" כאותם מוצרי מזון. חיי החדשים מלאים בפחד, כאב, יגון ואהבה, ולמען האמת, אני לא רואה בהם הרבה טעם. כי אחרי הכול, איזה טעם יש בכול הסיבוך הזה שבהמרת כמה מוצרי מזון לאדם חי, אם בסופו של דבר, יהפוך אותו האדם בחזרה למוצר מזון?! – הגם שאז יהיה זה מוצר מזון אחר, המיועד לתולעים. ולמה בשם המטבוליזם עשו הורי דבר שכזה?! למה להפוך כריך חסר טרדות וקפה מנוע מדאגה למזון תולעים, בתהליך ארוך ומייגע המסב צער רב לאותו הכריך\קפה\אדם\אוכל תולעים, באותה התקופה הקצרה בה הינו אדם?!
למה?!
…למה?
נדמה לי שהתשובה היא כזאת: כי זוהי מהות החיים. שימוש במזון מת להזנת גוף חי הוא הטבע הבסיסי ביותר של כול יצור עלי אדמות, והחיים עצמם אינם אלא תהליך בלתי פוסק של הפיכת מזון ליצורים חיים, הפיכת יצורים חיים למזון וחוזר חלילה. אז הורי, שהם בסך הכול יצורים חיים, כלומר, מזון מת שקם לתחייה, הלכו בדרך הטבע והמירו עוד מזון מת לעוד יצור חי. אין בכך שום היגיון או טעם, אך אלו הם החיים. כולנו מזון שקם לתחייה, לא יותר.