כספת

הילדה השותקת עומדת באמצע החדר, עיניה החומות נעות בעקבות קרקושי נעליים, מקיר, לדלת, לחלון. המילים שכבר עמדו על קצה לשונה נסוגות חזרה לנבכי מוחה, אחת אחרי השנייה, ומותירות את החדר שקט וריק יותר משהיה אי פעם. כמו הכספת השמורה בעולם היא עומדת, שותקת, דוממת וקפואה. היא מביטה בקיר, אחריו בדלת, אחריה בחלון, ומנסה לפצח את הצופן המסובך לעצמה, הצופן שאיש לא הצליח לפענח מעולם.