כנפי החופש האפורות

היה הייתה פעם, לפני אלפי שנים, ציפור אפורה.
הציפור גרה ביער הנמצא על יד ממלכה, על ענף של עץ זקן.
בכל היער העצום גרו מאות ציפורים. כל ציפור חיה על עץ אחר וכל ציפור הייתה שונה.
כנפיה של ציפור אחת היו אדומות כפרג ולהן נוצות ארוכות, לציפור אחרת כחולות כשמיים ולהן נוצות חדות, לאחרת ירוקות כצמיחה ולהן נוצות זעירות… ולא הייתה אף ציפור שדמתה לאחרת.
היפה מכל הציפורים היה אחד, נוצותיו היו ארוכות.
הן היו אדומות כפרג, כתומות כתפוז, צהובות כשמש, ירוקות כצמיחה…
או בקיצור, בכל צבעי הקשת.
הוא שכן על העץ הצעיר והרענן ביותר, אכל את התולעים הטובות ביותר וכל הנקבות ששכנו ביער נפלו בקסם יופיו, לפעמים גם הזכרים.
כמעט כל הציפורים ביער רצו לתפוס את תשומת ליבו, בין אם זה היה בלקשט את נוצותיהם בפרחים, לצייץ בקול רם מאוד, כדאי שישמע, או אפילו לסכן את עצמם בפעלולים מטופשים, כדי שהוא יצחק.
הציפור האפורה אינה רצתה אותו. הציפור האפורה הייתה חופשיה.
בכל בוקר היא עפה אל על, פורצת בציוצים נלהבים ומעירה את היער הצבעוני. היא עפה כי רצתה בכך, היא עפה כי הרגישה שליטה ברוח, היא עפה כי כך הרגישה חופשיה, לא נתונה לפקודות.
היא הייתה ציפור אפורה כחופש – וכנפיה היו הדבר החשוב לה ביותר.
יום אחד חברתה, שכנפיה היו סגולות כלילך, סיפרה לה בקנאה שהציפור היפה ביותר מעוניינת בה.
הציפור האפורה הופתעה אך לא הסכימה. היא הייתה בטוחה שכרוך בזה גם ויתור על החופש – ולזה היא לעולם לא תסכים.
לאחר כשבוע, כשהיא הייתה במעוף הבוקר שלה, היא פגשה את הציפור היפהפייה.
הוא צייץ אליה ושאל מה שלומה. היא ענתה בהיסוס קל והמשיכה בדרכה.
לפעמים הוא הושיט לה לפני המעוף פרג – שהיה הפרח האהוב עליה. לפעמים הוא אפילו עף איתה.
בכל בוקר היא חייכה ואט אט נפלה אל רשתו.
בכל פעם מחדש הוא הופתע ממהירות כנפיה, מצבען החופשי, ומהאושר שנתנה לה התעופה.
הוא קינא באושר הזה, הוא קינא בכנפיים הללו.
יום אחד הוא הזמין אותה לביתו, שעל העץ הרענן והצעיר ביותר בממלכה. הוא חייך אליה והיא התמוססה. היא התחילה לחשוב שאולי, אולי כל זה לא כרוך בוויתור על החופש.
הוא ניגש אליה וטפריו ליטפו את גופה. מגעו נעם לה, אך היא לא רצתה יותר מזה. הם החלו לדבר על תעופה וטפריו החלו ללטף חזק יותר. היא ניסתה לצייץ אך הוא סתם בכנף אחת את פיה.
הוא החמיא לצבע כנפיה וליטף עד שפסים אדומים כפרג בשיא פריחתו לכלכו את גופה האפור שכה אהב. היא ניסתה להילחם בו והוא ציווה עליה לשתוק.
הוא החל ללטף את כנפיה, שורט אותן בחוזקה מפתיעה. היא צווחה וניסתה להתנגד לטפריו ולמגעו, אך לא הצליחה.
מקורו נגע בלחייה כאשר קרע את כנפיה ממקומן, מן המקום שאליו הן שייכות.
הוא שחרר את אחיזתו. הציפור היפהפייה ניסה להלביש על גופו את כנפיה האפורות.
כשהוא סובב את גבו אליה היא צרחה. הציפור האפורה קפצה מן העץ וניסתה לעוף, אך שכחה שאין לה כנפיים.
היא החלה להתקדם אל תוך שום מקום שחור משחור בעודה צורחת מייסורים.
הכאב הגופני לא היה הדבר היחיד שבגללו צרחה.
הכאב הגופני לא היה הדבר שעליו הציפור האפורה ונטולת הכנפיים חשבה.
הוא קינא ביכולות התעופה שלה ולקח אותן, לא חושב על העובדה שלעולם לא יוכל לעוף איתן.
האם חשב על מה שיקרה לציפור האפורה ללא הכנפיים?
כי הציפור האפורה הייתה הכנפיים,
הן היו הדבר החשוב לה ביותר, יותר מהשמש הצהובה או מהירח הלבן.
הן היו יותר חשובות מהכל, בעלות יותר ערך מכל נוצה שצבעה ככל צבעי הקשת.
הן היו יותר חשובות מיופי מסנוור אך לא מועיל.
הן היו יותר חשובות מעושר, כי הן היו התגלמותו של האושר.
הן היו החופש שלה, ועכשיו הוא לקח אותן.