~כנפיים~

"שוב את יושבת כאן?" נשמע קול מאחורי, אותו הקול המוכר.
פעם הייתה בו דאגה, אך כעת נותר רק זלזול.
"כן." עניתי בקול די חברותי, כהרגלי. ישבתי על הגג. גג של בניין בעל שמונה קומות. על הקצה.
"כמה פעמים את עוד תעלי לכאן?" הוא שאל.
"כמה שצריך." עניתי.
"תראה, זה כל כך יפה." אמרתי ובהיתי בעיניים חולמניות בשמיים אשר נצבעו כתום וורוד, מה יפה יותר מהשקיעה?
"טוב, נמאס לי. אני מוותר." הוא אמר בכעס, "אין שום תקווה שתחזרי להיות נורמלית." הוסיף ברוגז והלך. אני, כתשובה, רק משכתי בכתפיי.
המשכתי להסתכל על השמיים.
לפני חודש, כן, בדיוק לפני חודש, אחותי עמדה בדיוק איפה שאני יושבת. אני זוכרת את זה טוב מאוד.
הרוח היכתה בשיערה השחור וגרמה לו להתעופף לאחור, עיניה האפורות ניסעו לעבר השמיים. "אל תעזבי אותי!" ביקשתי ממנה, אך היא רק חייכה חיוך עדין. "אני לא עוזבת אותך. אני תמיד אשאר בלב שלך. ומתישהו, מתישהו את תבואי אלי גם." היא אמרה.
ואז, אני יכולה להשבע, זה באמת קרה, גבה הזעיר הוסתר על ידי זוג כנפיי מלאך אשר פרסה, הן היו גדולות ויפות כל כך…
"תמיד חלמתי לעוף. לעוף אל השמיים." היא אמרה וצחקקה, ולאחר מכן התעופפה.
ספרתי זאת הרבה, אך תמיד חשבו שאני משוגעת. כבר ביקרתי הרבה רופאים, הם כולם אמרו שזו טראומה שקיבלתי בגלל שאחותי הייתה חשובה לי אך לפני חודש נעלמה ומאז לא חזרה.
אבל אני יודעת שהיא לא סתם נעלמה.
ולמרות מה שכולם אומרים, אני מאמינה. יום אחד גם אני אוכל לעוף, ולהגיע אליה.
יום אחד גם אני אפרוס כנפיים.