כמעט בבית
אני זוכרת…שכמעט פתחתי את הדלת, כמעט הקשתי, אחרי הכל זה לא יהיה מנומס אם אני אכנס בהפתעה, כאילו לא קרה כלום. אך היד קפאה, המוח סירב להזיז אותה, קרא לסגת, לעומת הלב שקרא להמשיך, הגעגועים שרפו אותו, שרפו אותי.
'בית', כך קראתי למקום הזה 17 שנה. הוא לא היה מפואר, שום דבר לא היה מפואר בעליבותו האפרורית. הוא היה מחסה, למרות שלעיתים קרובות שימש כשדה קרב.
הוא היה מחסה טוב, הייתה בו גם אימא, אישה שלא הייתי בטוחה אם אני אוהבת או שונאת אותה על כך שהיא הביאה אותי לעולם כזה, ועכשיו אני רק חושבת, האם היא סלחה לי? האם העא מתגעגעת אליי? כי אני רק צריכה לפתוח את הדלת ולדעת האם זה באמת כך, רק להגיד לה שאני מתגעגעת… אולי עדיף שהיא הייתה פותחת את הדלת?
לא, בשום צורה זה לא יהיה קל…
"קל", למהאני תמיד מחפשתקיצורי דרך במה הם הועילו לי עד עכשיו?
במה אני הועלתי לעצמי ולעולם בזמני כאן? או שאולי שנותיי מעטות מידי בשביל להועיל במשהו למישהו.
צעדים נשמעו מאחורי הדלת, לא! שתעצור! אני עדיין לא מוכנה לפגוש אותה…
הצעדים אמיתיים בכלל? למה אתה מתעתע ביכך, מוח נבזי? האם זו הדרך היחידה שלך לנצח?
מנוצחת כמו תמיד, נכנעת, מוכנעת ע"י פחדיי, הולכת אני לאחור, לאחר שכמעט… כמעט הייתי בבית.
תגובות (1)
אהבתי מאוד את הסיפור שלך. הוא היה ממש עצוב ונוגע!!