כמעט אבא

חיפה, העיר התחתית, יום ראשון, אחת עשרה בבוקר. סתיו, אבל האוויר לח וכבד, וחולצת הטריקו של נמרוד נדבקת לגופו. הוא נושא תרמיל על גבו, הרצועות הדוקות לכתפיים, ומאחת הרצועות משתלשלת בובה קטנה של למה, מזכרת מדרום אמריקה.
עכשיו לא משמש תרמיל החאקי לטרקים בין הרים מחודדים, אגמים בכחול בוהק או קרחוני ענק, אלא נושא ספרים של חשבון דיפרנציאלי ואינטגרלי (הנקראים בשם החיבה "חדו"א" בשפת הטכניון) שמלווים לילות לבנים בחדרו במעונות, בלימודי הנדסת חשמל. הספרים שבתיק נחבטים בקופסאות האוכל של אמו, שטיגנה עבורו שניצלים לכול השבוע ואפתה את עוגיות השוקולד האהובות עליו.
נמרוד פוסע בין בתים אפורים עם טיח מקולף, נושם אוויר מעופש וצפירות המכוניות הפקוקות שבכביש מחרישות את אוזניו. הוא מהרהר בבחינה שתנעץ בו את שיני הנוסחאות שלה ביום חמישי ומאיץ את צעדיו לתחנת האוטובוס. להספיק להתכונן לפני שיעור "תורת המעגלים החשמליים". הוא שולף עוגייה, מתענג על המתיקות בפיו, ואז – הוא מבחין בה, נושך את הלשון, וטעמו החמוץ של הדם מתערבב בטעם הסוכר והקקאו בפיו.
מעבר לכביש, במסעדת בוצ'ר בר, שרית יושבת על אחד הכיסאות הצבעוניים הפזורים מחוץ למסעדה. על שולחנה מונחת קערת סלט, לחמנייה וקולה לא דיאט. היא חסונה, מלאה במקומות הנכונים, תלתליה פרועים, ואוכלת בנגיסות גדולות כשהרוטב ניגר בין שפתיה – כפי שנגסה את הטיול ביבשת –בצעדים גדולים וצחוק נלהב, שהדביק את חבריה בשמחת החיים שקרנה ממנה. שרית אף גמעה את גופו הגברי באותה התלהבות של בחורה המגלה את העולם שאחרי הצבא.
שרית לא יושבת לבדה. ליד השולחן ניצבת עגלת תינוקות, ובזרועותיה מכורבל תינוק, שמחייך אל העולם בעיניים צרות במקצת ושיערו החום מזדקר כמו מקלות – בדיוק כמו השיער שלו.
נמרוד מתרחק ותופס מחסה מאחורי משאית חונה. מוציא בקבוק מים מהתרמיל, ומנסה להסדיר את הנשימה. למרות ה – 750 שקיבל בפסיכומטרי, הוא מונה באצבעות את החודשים שחלפו מאז הטיול בדרום אמריקה. מתי היה בקוסקו שבפרו? לאחר שלושה חודשי טיול או ארבעה? ראשו היה מסוחרר בזמן ההוא. מן ההרים המגרדים את השמים, האוויר הדליל, הפרצופים האינדיאנים, הלמות והאלפקות, שרידיהם של מקדשי האינקה ושלל גווני החום, הכחול והירוק שלא נמצאים אף בחבילת הצבעים הגדולה ביותר. באותם ימים, ניסה למחוק מעט את החאקי של השירות בשטחים, שנמתח לשירות קבע כקצין, להמיר את זמרת המואזין וטרטורי היריות בניגון השפה הספרדית ובצלילי הסמפונה – חליל הפאן הפרואני. ראשו היה מסוחרר גם מסיבות פחות נעלות – כמו נהרות האלכוהול שהגיר לקיבתו והמריחואנה שעישן בערסל בחצר ההוסטל.

ולתוך שיכרון הנופים והחושים נכנסה שרית. היא לא הייתה יפה. גבוהה, רחבת כתפיים, והאגן שלה הזכיר לו את המצנחים עמם קפצו יחדיו מעל הג'ונגל של פרו. היא לא ידעה פחד מהו. סיפרה לו על טרק המפלים שעשתה בארגנטינה בגובה 180 מטר "בלבד", וכיצד נתלתה הפוך מן האומגה, רגליה למעלה וראשה למטה בתנוחה שגרמה למדריך לפרוץ בצעקות OH, DIOS MIO! (הו, אלוהים שלי).
הם התגוררו עם חבורת ישראלים ש"כבשה" את הוסטל אינקספחה בקוסקו. בחצר הפנימית שסביבה עמודים וצמחים משתרגים, הוא ישב בשולחן סמוך וצוטט לשרית שפרשה לחברתה את חלומה לגבר שיראה בה יותר מידידה צחקנית, ובקול מונמך, התוודתה שהיא עדיין בבתוליה ומקווה לשוב לישראל כמו אישה.
העיניים החמות, היכולת להקשיב ותאוות החיים של שרית קסמו לנמרוד. הוא הפעיל את קסמיו הגבריים על הבחורה והתעלם מרמזים של בחורות מצודדות ממנה – ישראליות דקות מותניים, תיירות גרמניות שופעות ובתו השחומה של בעל האכסניה. שרית נשבתה בקולו הנמוך, כתפיו הרחבות, ספרי הפילוסופיה של המדע שקרא על הערסל ויכולתו לרקוד במועדוני לילה עד הזריחה, כמוה. שתיקותיו הארוכות הצטיירו לה כחספוס גברי, והיא לא ידעה על ארון זיכרונותיו הנעול – אב שנטש בילדותו, הקרב על המזונות של אימא, המותשת מעבודה ובדידות, והאח הבכור שברח לרילוקיישן בברלין עם הנכדים שאימא ונמרוד בקושי הכירו.
הבריחה לחיקה החם של שרית נמתחה מקוסקו אל האי הטרופי מורו בברזיל, ללילות של תשוקה על החול הרך ומשם לריו דה ז'נירו, שם התעופפו במצנחי רחיפה מעל צוקי ריו דה-ז'נירו ופסלו של ישו הפורש את ידיו.
בריו, במועדון סמבה אפלולי, שרית הניחה את ראשה על חזהו ואמרה שהיא רוצה שיהיו ביחד . בטנו של נמרוד התהפכה, ולא רק בגלל הפירות הלא מרוססים שאכל. הוא הרחיק את שרית מגופו, וכשידיו על כתפיה, אמר שמחויבות לא באה לו בטוב בשלב זה, שהוא מעדיף שלא תפתח ציפיות ולא תתרסק, ושאר מנטרות שמשמיעים גברים שמפחדים מקשר.

שרית השליכה את ידיו מכתפיה, נמלטה לרחובות בהם אסור לאישה להסתובב לבדה, וכאשר שב לאכסניה, נוכח נמרוד ששרית, הפונצ'ו הצבעוני שלה, התרמיל ונעלי ההרים התאדו.
הוא נשאר בריו. עבד קצת כמאבטח באכסניה שעל טיילת קופקבנה וחסך כסף להמשך הטיול. וכמו עמי ותמי שפיזרו פירורי לחם ביער, פיזרה שרית את תמונותיה בדף הפייסבוק שלה. היא המשיכה לקולומביה – לבוגוטה, מדיג'ין וסנטה מרתה- שם שכבה על מיטה ללא מצעים באכסניה זולה וקיוותה שנמרוד יופיע בפתח. ובאחד הימים, כשעידו רבץ על מיטתו בתוך עשן סיגריות והטלפון הנייד בידיו, ראה ששרית חסמה אותו בפייסבוק ומחייה.
היא לא רצתה שידע על ההיריון שלה, נמרוד הסיק מאחורי המשאית, כשראשו הולם מן השמש ומן המחשבות. שרית סימנה למלצרית. הוא חייב לגשת אליה בטרם תבקש חשבון ותיעלם מהמסעדה, נמרוד חשב. הוא איגף את המסעדה ותפס עמדה מאחורי ג'יפ חונה, סמוך יותר לזירה.
"אני מבקשת סטייק אנטריקוט מדיום רייר," שרית גלשה מארוחת בוקר לארוחת צהרים מוקדמת. גם ביבשת היה לה תיאבון בריא, נמרוד חשב.
"אופיר מאמי, רוצה לשבת עגלה?" היא נשקה לתינוק על מצחו, מעל לאף הסולד, כמו של נמרוד.
"דה, דה, גו!" התינוק קפץ על ברכיה של שרית.
המלצרית הגישה צלחת עם סטייק בגודל שטיח ולידו צ'יפס.
"איך שאתה רוצה, מתוקי," שרית הושיבה את התינוק על ברכיה. "כן, אני יודעת שזה טעים, אבל אסור לך, רק אחרי גיל שנה." הסיטה את היד הקטנה מהצ'יפס ונשקה לאצבעות המרוחות בקטשופ.
הוא עוד לא בן שנה, נמרוד חשב, אבל יודע לעמוד. האחיין שלו עמד בסביבות עשרה חודשים, נזכר. התאריכים מתאימים. יש להניח שהפעוט נוצר במיטת הקש בהוסטל בקוסקו. אולי בפעם הראשונה שהפך את שרית לאישה.
ניחוח הסטייק היתמר בנחיריו והעצים את המהומה בבטנו. שם יפה, אופיר. שרית קלעה לטעמו. הוריה גרים בשכונת אחוזה בחיפה, נזכר. ודאי שבה להתגורר עימם בתקופת ההיריון והלידה. מעניין אם עיקמו את פרצופם או צווחו כאשר סיפרה על הנכד טרם זמנו. ואולי לאחר ההלם הראשוני קיבלו את הבשורה בברכה? והרי אחותה הבכורה סובלת מבעיות פוריות והוריה אינם צעירים.
ואימא שלו – אחרי שיקלף אותה מהרצפה לאחר הבשורה, אולי יזהר חיוך על פניה? בקרוב ימלאו לו עשרים ושש, הוא לא ינוקא. יהיה לה נכד שתוכל לחבק, לטייל בעגלה ולהשוויץ לחברות. הרי אינה יכולה לחבק את הנכדים שבסקייפ. ושרית בשלה לקשר מחייב. היא רצתה אותו כבר בריו דה-ז'נירו.
"אפשר חשבון בבקשה?" קולה של שרית טלטל את הזיותיו מאחורי הג'יפ.
לאחר שהמלצרית התרחקה, נמרוד אסף אוויר, כיתף את התרמיל וניגש לשרית. התינוק חייך אליו מיד.
"שרית…"
היא הרימה את הראש משרידי הצ'יפס שבצלחת.
"נמרוד, מה אתה עושה כאן?" המזלג נשמט מידה.
"אני בדרך לטכניון."
"רוצה לשבת?" היא משכה כיסא סגול.
הוא ניגש לעניין. "התינוק הזה שלי?"
"מה?!" היא טלטלה את מחלפותיה ופרצה בצחוק. "למה אתה חושב ככה?"
נמרוד התיישב ובחן את הפנים הקטנות. "הוא דומה לי… האף הסולד, השערות העומדות. אפילו הנמשים נמצאים באותו מקום על האף."
"חשבתי שעישנת רק מריחואנה ביבשת. לא ידעתי שנהנית גם מאל-אס-די." שרית אמרה.
"די, שרית! אם הוא לא שלי אז של מי?"
"מה אכפת לך?" היא סנטה בו.
"יש לך חבר?" הוא השיב בשאלה.
"לא היה לי מישהו רציני מאז שהיינו ביחד."
"אז אופיר הוא בן של סטוץ?" הוא שאל.
היא שתקה וסקרה את פניו. את הגבות שהתכווצו, קמטי הספק על המצח, הלסתות המהודקות, אולי נהנתה לראותו מתפתל בייסורי הספק. ואז אמרה לאט: "אופיר לא שלי."
"אז של מי?!"
"ש… כולם מסתכלים עלינו." שרית הניחה אצבע על שפתיו של נמרוד. "הוא של אחותי. אחרי עשרה טיפולי הפריה היא עברה לפרופסור ידוע, ואצלו זה הצליח. אפילו יותר מדי…"
"מה זה… יותר מדי?" נמרוד גמגם.
"יש לה תאומים והיא מפורקת מעייפות. אני עושה בייביסיטינג על אופיר ואימא שומרת על אחיו, אלמוג. הם תאומים זהים, ועכשיו שמתי לב שהם דומים לך קצת." היא צחקה.
"אהה…." הוא קם. "אני מצטער על מה שאמרתי עליך."
"מילא. נעביר הלאה." היא השיבה.
"אני ממהר לשיעור 'תורת המעגלים החשמליים'"
"תיהנה,"
"מה את עושה?" נמרוד נזכר לשאול.
"לומדת ספרות וסוציולוגיה באוניברסיטת חיפה."
"מספר הנייד שלי לא השתנה." נמרוד אמר ומיהר לתחנת האוטובוס.
***
באותו היום, נראה שיעור המעגלים החשמליים משמים מתמיד. הקפטריה אפורה יותר, הסטודנטים קולניים וחדרי המעונות עטופים בענן של ריקנות. נמרוד המתין שהסטודנט מהחדר השכן יסיים לשרוף את החביתה שלו על הגז במטבח המשותף ופנה לחמם את השניצלים של אימא, שתמשיך להיות סבתא של מחשב.
'התנהגת כמו אידיוט מדופלם' הוא חשב כשישב ושקע בנוסחאות.
באותו שבוע התפצחו התרגילים בקושי. הוא קרא את הנוסחאות שוב ושוב וביצע טעויות חישוב מטופשות.
וביום רביעי בלילה הטלפון הנייד רטט על השולחן.
"רוצה לקפוץ לקפה 'שני'?" שרית נקבה בשמו של בית קפה הסמוך לטכניון.
"יש לי בחינה ענקית מחר." הוא התפתל.
"אהה…" קולה נשמט מעבר לקו.
"בעצם…" הוא הרהר בקול, "מתאימה לי הפסקה עכשיו."
"יופי." הוא שמע את החיוך שלה. "נפגש בעוד שעה?"
"או קיי."
"אופיר יצטרף אלינו?"
"היום הוא בבית," שרית השיבה, "אבל אם תבקש יפה, תוכלו להיפגש מחרתיים."