כמו קסם

כשאנשים מסתכלים בארון הבגדים שלי הם ממש מופתעים שאני כזה מסודר. לכל סוג בגד או שניים יש מדף משלהם, והם כולם מקופלים יפה בערימות אחידות. כשאנשים רואים את זה הם לא מבינים למה. הם מכירים אותי ואני לא בן אדם מסודר. שאר החדר די מבולגן – ספרים על המיטה, שקית צ'יפס על הרצפה ואני גם לא מנקה כל שבוע. אולי כל חודש במקרה הטוב. הקטע עם הבגדים שלי זה שהם גזענים. "איתמר די", דריה אמרה. "אני יכולה להאמין להרבה מהסיפורים שלך, אפילו לאלה שמדברים על הפנטזיות המוזרות שלך על חיים אחרי המוות, אבל בגדים גזענים זה סתם דבילי. אתה רוצה לומר לי שהחולצות האדומות שונאות את הצהובות והשחורות?". לקחתי ביס מהסנדוויץ' שלי בזמן שהיא דיברה וכשהפסיקה לקח לי רגע לסיים ללעוס ולנקות את השיניים עם הלשון. "אני רציני, הם שונאים אחד את השני. רק כי הם לא אותו סוג בגד, ולחולצות הלבנות יש בעיה עם גזרה ששונה משלהן אבל זה רק הן. החולצות הצבעוניות שונאות את המכנסיים, המכופתרות שונאות את התחתונים שלי, כל מה שקצר שונא את כל מה שארוך וההפך, ואל תדברי איתי אפילו על ג'ינסים. אני עושה עליהם חרם בגלל מה שעשו לטרנינג". ראיתי שדריה מתוסכלת אבל גם עייפה אז זה לא היה רק אשמתי. "זה פשוט לא אמין", היא התחילה, "מה כבר יכול להיות לבגדים אחד נגד השני? מה הרקע לסכסוך? מה, הם הולכים מכות כשאתה ישן?" היא שאלה בציניות. לא הייתי בטוח איך להסביר, "בפעמים הראשונות שסידרתי את הארון, הייתי קם אחרי זה כל בוקר ומוצא משהו קרוע, לפעמים משהו נעלם ופעם בכל שלושה חודשים הייתי מוצא גרביים של תינוק אז הבנתי שמשהו בדינמיקה שם לא עובד. לקח לי כמה שנים עד שלמדתי מי מסתדר עם מי. את רוצה לומר לי שהבגדים שלך אף פעם לא רבו?" דריה הנהנה עם חיוך אשם, "עזוב, אצל בנות הכל עובד אחרת. גם לי יש מדף לכל סוג בגד. אני לא הולכת לנסות משהו אחר עכשיו, אני יודעת שזה מטומטם אבל לא בא לי לקחת את הסיכון. יש לי כמה בגדים ממש יקרים".

"אפשר להציע לך משהו?" נועם שאל. הוא ישב לצדינו והקשיב תוך כדי שהיה עסוק בטלפון. "כל מה שאתה צריך זה להסיט את הבגדים שלך נגד משהו אחר, כמו אוכל או מכשירים חשמליים. הם פשוט צריכים משהו משותף לשנוא, ככה זה עם בגדים". חשבתי על זה לרגע וסך הכל נשמע די הגיוני. "וזה עובד?", שאלתי, והוא ענה: "כמו קסם".