כמו פעם.

היא צחקה קלות וחייכה חיוך קלוש. עיניה עקבו אחר הנער שצעד לעבר הדלת. דמותו הייתה מטושטשת, והשאירה על הילדה סימן שאלה גדול. היא שלחה ידה אל עבר כתפו, אך הוא כבר סגר מאחוריו את דלת העץ, משאיר אותה לבדה בחדר ריק.
"לאן אתה הולך?" שאלה את התקרה בייאוש, חיוכה נמחק כאשר לחשה את המילים.
לא נשמע רחש אחד. היא פנתה לעבר הדלת שדרכה יצא מהחדר. ידיה דופקות בכוח על הדלת שלא נפתחה לאחר מאמצים נואשים עם ידית הדלת.
"אל תלך!" צעקה אל הקירות, ציפורניה שורטות את הדלת אשר תקועה במקומה.
"בבקשה…" לחשה וחדלה ממעשיה.
ידיה החליקו על מרקם הדלת, ונפלו לצדי גופה.
הדבר האחרון שהיא זוכרת, היה שנפלה על הרצפה בתשישות לאחר זמן שנדמה לה כימים ארוכים ועיניה נעצמו בכובד.

"תתעוררי." מלמול שקט ומעומם נשמע באוזניה, הכל נדמה לה רחוק מדי.
היא פקחה את עיניה באטיות, טשטוש נראה במבט הראשון. אך לאחר זמן קצר שדה ראייתה החל להתבהר.
"זה.. אתה?" שאלה ורעד קל נשמע בקולה החלוש.
הוא הנהן, וחייך אליה חיוך ציני, שכמעט ומיד הפשיט חום בגופה.
"אז… ככה זה נגמר?" המשיכה לשאול.
"זה עוד לא נגמר. זה רק מתחיל." השיב, וחיוכה חזר לפניה, כמו פעם.