כמו סרדינים בבקבוק שבור

האורות של התחנה המרכזית נראו מאיימים בלילה. זוג עיניים עברו בין מסדרון חשוך למסדרון מואר, בין תאי שירותים הרוסים, אנשים שוכבים.
המשטרה בטח תגיע עוד מעט
הוא חשב לעצמו, הראש שלו פועם מכאב מהפלורסנט המהבהב. למרות שלא היה שם אף אחד היה קשה לנער את התחושה שמישהו רואה אותך, רואה את הפנים העייפות, הידיים שלך.
הוא עזב את הסכין, היא נפלה ופגעה ברצפה בקול מהדהד מעט, טיפות דם זעירות ניטרו אל הרצפה.
הוא ניגב את הזיעה, והחולצה שלו הייתי ערבוב של זיעה ודם.
אחד מהם היה בן שלושים, האחד ששכב לידו היה צעיר יותר.
המשטרה לא תגיע.

הוא החליט והתחיל לפלס את דרכו לחדר הניקיון. האורות המרצדים של החנויות עדיין פעלו, הוא לא היה בטוח בשעה.
חנות תבלינים, בית מרקחת, מעבדת טלפונים.
רקיעות רגליו היו הצליל היחיד שהיה ניתן לאבחן, מחוץ לתחנה נערים שיכורים שמעו מוזיקה חזקה, ובמעברים שנמצאו מרחק לא רב משם גבר ואישה התגוששו. לבסוף הוא הגיע לדלת מלוכלכת ובהירה, הוא אחז בידית אך היא לא נעה.
הכל חזר אליו מהר מדי, הוא עשה את זה בעבר.
הוא התמוטט עם הגב לדלת, בכל מקרה היה לו זמן.
הוא הוציא חפיסת סיגריות מהכיס ודג אחת בעזרת פיו. מרחוק הסיגריה נראתה כמו נר מעופף, האור הבהיר שלה היה חזק למדי, הוא השתקף בבריכת הדם שנהייתה רחבה יותר מרגע לרגע. הנשימה והשאיפה הרגיעה אותו, רק לכמה רגעים אבל.
השלווה הייתה עניין מאוד אנושי באותו רגע, ולא היה לו פנאי לזה. אם הם היו יודעים שהתחלת לעשן את החרא הזה… הוא צחק, זה רק החמיר את הכאב. הוא חבט בחוזקה בקיר, אגרופו השאיר חור בגבס הזול, האבקה הלבנה יצרה ענן קטן ואז נעלמה כאילו לא הייתה. הוא פנה לדלת, בעיטה גרמה לה לצאת מהצירים החלודים שלה. ריח של אקונומיקה ועובש אחז במקום, ולכן ידע שהגיע. הוא לקח בקבוק אקונומיקה ומגב, מתי אני אפסיק עם זה הוא שאל את עצמו, ראשו כאב, הידיים שלו היו עייפות.
אם הם רק ידעו מה אני לפני שהם התחילו. רק עכשיו שם לב לריח האלכוהול שאחז בבגדיו. הם היו שיכורים, בני אנוש. מה הם מצאו בנוזל הזה.
הוא נזכר בשקיעה של שני הירחים בביתו, הריח של הים שהתגורר בנחיריו על העת. הוא נאחז בתקווה שישוב, דמעה התחמקה מעיניו והוא נחנק מעט.
אתה בחיים לא תחזור, בחיים.
הוא הלך מהר יותר, הוא ניסה להתעודד מכל דבר, כל דבר היה יכול להספיק.
גם פה יש ים, כלום.
יש לה ריח נחמד, והיא קרובה אלי. כלום.
אני יכול לעוף. ריק.

הדמות החשוכה שלו המשיכה ללכת במסדרונות החשוכים, האורות נכבו ונדלקו כשעבר.
הוא ראה את שני העצמים בהמשך, גופות? הם קוראים לזה גופות.
שתי הגופות היו באותה תנוחה כמו מקודם, אבל משהו היה שונה. היא התקרב מעט וראה את זה, היה שם עוד מישהו.
אלומת אור לבנה הוקרנה ישר אליהם ממכשירו הנייד.
לא.

הוא המשיך להתקרב, כשהיה במרחק קצר הזר לבסוף הפנה את מבטו לדמות שניצבה מולו.
שני אנשים כעת ניצבו אחד מול השני בתחנה המרכזית, השעה הייתה כבר כמה שעות אחרי חצות.
האדם שכרע ליד הגופות היה נראה מבוגר, גופו צנום ורזה. ידיו שגיששו במעילים ובמכנסיים של הגופות היו קטנות ומלאות ורידים.
עבר זמן מה עד ששם לב למי שניצב מולו, עיני הקטנות והמלכוסנות מעט הפסיקו להתרוצץ מכיס לכיס.

"הם שלי, לך מכאן" הוא ירק ולחש כמו נחש, ידיו הקטנות עוברות בתזזיות על הגופות המדממות.
האדם נשאר לעמוד, בכל חייו, כל שפיכת הדם, לא היה לו דבר אחר לעשות.
אוכל הנבלות הזקן עצר שוב, הוא התנשף כמו חיה פצועה.
הוא הרים את הסכין בקצב פתטי, ידו הוורידית רועדת.
"תתרחק, או שאני אתקע אותך. תזדיין מפה"
האדם הפיל את המגב והאקונומיקה בשעה שאוכל הנבלות קם, בצעד מהיר הוא אחז ביד עם הנשק בידו השמאלית, ובצווארו בידו הימנית.

הוא מסריח
האדם חשב לעצמו, הוא נראה כמו עכבר במלכודת כרגע. פיסות רוק פגעו בפניו כשאוכל הנבלות דיבר.
"אני מצטער, תשחרר אותי. אתה יכול לקחת אותם, בבקשה…" הוא השתנק וניסה להשתחרר מהאחיזה, הוא שרט את האדם מעט כשהניע את הסכין עם ידו התפוסה. בעיטה בחוזק סביר לצלעות גרמה לו לבכות.
"תביא לי ללכת, בן זונה. תביא לי ללכת, יש לי חברים בעיר. יש לי חברים"
האדם נשאר אסוף בדעתו ובקולו, שהיה כה שליו.
"אין לך כלום, אני יכול להרוג אותך פה ואף אחד לא ידע אפילו"
הוא יבב עכשיו, הדמעות הקטנות זרמו לאדם במורד ידו וטפטפו ממרפקו.
"בבקשה… הם לא צריכים את הדברים שלהם עכשיו, אני כן. הם התפחלצו, מי אתה בכלל. למה אתה עושה את זה" טיפת דם ירדה מקצה פיו.
האדם הסתכל על הגופות לרגע, וחזר להביט בפניו המפוחדות של אוכל הנבלות.
"אני מי שהרג אותם"
עיניו של אוכל הנבלות התרחבו, הוא לא נשם.
"אלוהים… זה אתה! אתה הרוצח המתועב, לא. לא לא לא"
הוא איבד את דעתו, האדם שחרר ממנו וזה נפל לרצפה. רגליו הזקנות מנסות לנוס.

ולרגע הכל היה כחול, מוחו של האדם כבר לא היה שם.
התודעה שלו ריחפה ביקום הרחב שהיה תחום בין קירות התחנה, התודעה ריחפה
עד שמצאה נקודת שייכות. מקום מנוחה.

כשפתח את עיניו, הוא היה אוכל הנבלות, הגוף הזה היה מלוכלך ונוקשה.
הריאות החסומות מעישון, השרירים העייפים.
ראייתו של אוכל הנבלות הייתה רעה מאוד, זה פלא שהוא הצליח למצוא את עצמו בחושך הזה.
זה רק אומר שהוא הכיר את התחנה היטב.
הכרתי זאת אומרת.

הוא ראה את גופו הקודם מולו, אדם מזוקן וצעיר. ראייתו הרעה לא איפשרה לו לראות את הבגדים שהיו ספוגים בדם יבש.
בתנועה מהירה הוא הרים את הסכין וחתך לעצמו את הגרון.
תודעתו חזרה לגופו המקורי.
אוכל הנבלות השתנק על הרצפה, שלולית הדם גדלה מרגע לרגע.
העיניים, תמיד שנאתי את העיניים.
עברו כמה שניות עד שהוא לא זז יותר, נשימה אחרונה ומחרחרת השאירה אותו בתנוחה מוזרה על הרצפה.
השמיים התבהרו מקצת, הרחובות הארוכים והגבוהים השתקפו בחלונות אחד של השני.
הוא הדליק סיגריה, נראה שמאוחר מדי לנקות.

אנשים החלו לצאת מבתיהם, מכוניות החלו להזדחל בקצבם ברחובות שעתיד להיות סואנים.
הוא הסתכל לאחור והחליט שהגיע הזמן ללכת.
עורב נחת לידו, ראשו הקטן סוקר את האירוע. הוא לא נרתע כשהאדם הושיט יד לעברו.
בבית שלי לא היו יצורים כמוך, בחיים לא אתרגל כנראה.
התודעה שלו שוב יצאה, וכשפתח את עיניו הוא היה בשמיים.

עוד כמה שעות מנקה תמצא את הגופות, רכושם נשדד ובגדיהם נלקחו.
כשהשוטרים יבואו הם ימצאו אדם צעיר בארון הניקיון עם דימום מוחי, הוא ימות בבית חולים כמה שעות לאחר מכן.
התיק נסגר יום למחרת.