כמו ירח ושמש

אני מביט בשיערה ועיניה הבהירים, היא נראית כמו דיוקן מדהים של אצילה חשובה כולשהי, מישהי שיש לה הכל בחיים, מישהי אשר אינה צריכה איש בחיים מלבד מישהו שיעריץ את האדמה עליה היא הולכת, ולעולם לא יפנה את מבטו אל אחרת.
אך איך אפשר להזכיר אותה, מבלי להזכיר את שפתיה האדומות כדובדבן בשל, שפתיים אפשר אפשר רק לחלום עליהן, אני יודע שאני חולם עליהן בכל ערב.
עיניו נפגשות לשנייה ואני תוהה אם כדאי לי לדבר איתה או אולי פשוט לחייך לעברה, אך הרגע ההוא בינינו עבר מהר מידי, וכל שיכולתי לעשות הוא להמשיך בדרכי, אני מניח שלעולם לא ניפגש כראוי.
לפעמים, אני לא יכול שלא לחשוב שהיא השמש ואני הירח, לא בגלל שאנחנו נאהבים חסרי מזל, כאלו אשר אינם יכולים להיפגש לעולם, רק לתפוס זה את צלליתו של זה, חתיכות פה ושם ולא את האדם האמיתי, למרות שזה כמעט נשמע כמונו, לעזאזל, כולם יודעים שהייתי נותן הכל בשביל לדעת שהיא אוהבת אותי, אפילו אם זה היה אומר שלעולם לא באמת נהיה ביחד, כל דבר יהיה יותר טוב ממה שקורה בינינו עכשיו, או יותר נכון לומר מה שלא קורה בינינו.
הסיבה האמיתית שבגללה אנחנו כמו הירח והשמש היא, בגלל שהיא השמש, היא יפה וזוהרת, והעולם כולו סובב סביבה, ולי, הירח הקטן והאפור לא הייתה שום דרך להתחרות בו, וכך נשארנו, אני זוכה לראות רק חלקים ממנה, והיא לעולם תהיה שייכת למישהו אחר.