כמו גרגרי החול- חלק א'

אמא שלי הייתה האישה הכי גבוהה בגן השעשועים השכונתי כשהייתי קטנה, ועם כל הקעקועים שלה הייתם גם עשויים לחשוב שאף אמא אחרת לא תשב אתה כשאני ואחי שיחקנו.
בעצם, גן השעשועים השכונתי שלנו היה תוסס הרבה יותר מגני השעשועים בשכונות של החברות שלי, הייתם רק צריכים להסתכל על הנפשות הפועלות. באחת הפינות ישב הזוג העצוב והילדים העצובים שלהם. לאבא העצוב היה ראש מגולח בצורה של בוטן עצוב והאמא העצובה שלהם תמיד עישנה סיגריות כמו נהג קטר ופלטה את העשן האפור העצוב שלה שעלה למעלה לשמיים. לילדים העצובים שלהם היו בגדים שחורים ועצובים והבן שלהם אף פעם לא היה שמח, גם לא כשהבאנו את הכלב שלנו. הבת העצובה שלהם אהבה ספרים כמוני, אבל אף פעם לא הרימה את האף החד והעצוב שלה מהשורות ואפילו לא רצתה לעזור לאחי לחפור בורות בחול. אם תשאלו את אבא שלי הוא יגיד לכם שמרוב עצב הם יהפכו לפטריות, זה היה חוש ההומור של אבא שלי לפחות. אבא שלי אמר שלזוג הזה היה ריח מוזר, ולפעמים בארוחת הערב הוא היה אוהב לספר איך לדעתו שניהם יושבים בבית מול הטלוויזיה ובוכים. והטלוויזיה בכלל סגורה. את אחי זה היה מאוד מצחיק.
בפינה אחרת של הגן היו שני האבות המעצבנים שתמיד העבירו ביניהם סיגריה ולאף אחד לא היה אכפת מה קורה עם הילדים שלהם. הבת של אחד מהם הייתה מסובבת את אחד התלתלים שלי ואז מעניקה להם משיכה חזקה מספיק כדי שאני אשמוט את הספר שלי לחול אבל לא מספיק כדי שארוץ בבכי לאבא שלי, שהיה ידוע בגובה קצר ובטמפרמנט קצר. אביה של הילדה המעצבנת היה נמוך בכמה סנטימטרים מאביו של הילד הנחמד עם השיער הארוך והחום שהיה בא מעט מאוד ורוב הזמן רק ישב עם אביו על הספסל והסתכל עלינו.
פעם ישבנו אבא ואני במרפסת של הדירה שלנו ברחוב אבן גבירול ובהינו במכוניות ההולכות והחוזרות במורד ובמעלה רחוב דיזנגוף. אבא עישן סיגריה ואני קראתי את הספר החדש שאמא הביאה לי. בין עשרות השורות והמילים הקטנות שמעתי את אבא שר שירים בשקט. לאבא שלי היה גוף קצר, שיער כהה ומיליון ביליון זיליון קעקועים על כל הגוף. את העיניים הירוקות קיבלתי ממנו, וגם את הלסת הרחבה ששנאתי. הילדה המעצבנת מהגינה אמרה תמיד שזה גברי ושאלה מתי יצמחו לי זיפים.
\"אבא, נכון הזוג העצוב מהגינה?\" שאלתי אותו.
\"כן, אמא שלך אוהבת אותם. מה איתם?\"
\"הם גרים בדירה האחרונה במגדלי דיזנגוף, נכון?\"
\"כן, למעלה. למה?\"
\"פעם הלכתי אליהם, אתה יודע?\"
\"מה היה לך לחפש שם?\"
\"הילד שלהם תמיד נראה לי עצוב כל כך.\"
\"הם שותים דמעות של אנשים כמונו.\" אבא גלגל את העיניים וליטף את לחיי. \"ולא משמחים אנשים שרוצים לשתות את דמעותייך.\"
\"אמא אמרה שאתה שימחת אותה כשהכרתם.\"
\"כן…\" אבא ליטף את זיפי לחייו. \"הצחקתי אותה.\"
\"בגלל זה הקעקוע ההוא יוצא מהקווים?\" חייכתי.
\"אני אוהב לספר שהתקעקעתי אצל קטוע יד בברזיל, אל תהרסי לי את המוניטין.\" אבא חייך. \"אבל כן, אני מניח שהיא צחקה מהבדיחה שלי.\"
אני מתרפקת בין ידיו של אבא ובמקום ריח הסיגריות אני מרחרחת את סבון הכביסה שאמא תמיד השתמשה בו, את כתם הרוטב מהספגטי שאכלנו בצהריים וקצת מהריח של הכלב שלנו.
\"ומה לגבי שני הצעירים האלה שיושבים תמיד על הספסל המרוחק ומעשנים סיגריה?\" נזכרתי לשאול.
\"אל תנשמי את מה שהם מעשנים.\" הוא נזף בי. \"הם שני מסכנים.\"
\"הם נראים נורא נלהבים רוב הזמן.\"
\"כמה נלהבים יכולים להיות שני גברים מתחת לגיל שלושים שננטשו עם ילדים? באמת ילדה.\"
הרכנתי את ראשי במבוכה. \"אתה לא שמח אבא?\"
עיניו של אבא התרככו. \"בטח שאני שמח.\" הוא נשק למצחי. \"עכשיו תסלחי לי, אני הולך לנגן קצת. אם תהיי ילדה טובה,\" הוא צבט את גשר אפי. \"תבואי איתי למועדון בערב אחרי שאמא תשכיב את אח שלך.\"
נשארתי במרפסת והבטתי למטה שוב אל הרחוב. התיישבתי על רצפת המרפסת והצמדתי את פניי אל הזכוכית של המעקה. אדי נשימתי הצטברו עליה בזמן שעיני התגלגלו בחוריהן הלוך ושוב, עוקבות אחרי המכוניות. \"מה הם מחפשים?\" שאלתי את עצמי כשחיבקתי את הספר לחיקי. הרוח נשבה מכיוון הים וטלטלה את קווצות שיערי. מחשבותיי נדדו אל הילדה המעצבנת שמשכה בשיערי בכל פעם ואל אביה הבודד.
הכל היה שקט לרגע, ואז מחשבותיי נפוצו לכל עבר, כמו גרגרי החול.