כל לילה, כל בוקר

השעה הייתה שעת לילה מאוחרת בחדרו.
הוא ישן שנת ישרים.
צפצוף אלקטרוני והבזק אור של מסך הטלפון העירו אותו, מודיעים לו כי התקבלה הודעה חדשה.
הוא רטן ותחב את ראשו לתוך הכרית, מנסה לחזור אל זרועותיו העוטפות של הלילה.
הוא ניסה שלא לחשוב על ההודעה המשונה, ועל השעה המשונה עוד יותר בה נשלחה.
הסקרנות ניצחה אותו.
הוא התהפך על משכבו, גורף את הטלפון בתנועה חלקה ומיומנת. הוא בחן את ההודעה.
"אני רוצה לפגוש אותך." היא אמרה, ותו לו.
הוא לא היה אפילו צריך לבדוק מי שלח את ההודעה.
הפעם הוא כבר ידע.

הוא קם בזריזות, ידיו מגששות אחר מתג האור כאחוזות דיבוק.
הוא מעד ונפל, ראשו נחבט בשידה.
הוא אפילו לא שם לב.
הוא התלבש במהירות, עוטה על עצמו את הדברים הראשונים שידיו תפסו בעודן מחטטות בארון.
הוא רץ החוצה, מחוץ לדירתו.
ירד גשם זלעפות, ולגופו הייתה חולצת טי דקה בלבד.
הוא לא הרגיש בקור וברטיבות, בעודו דוהר כמעט אל תוך המבול שבחוץ.

הוא המשיך לרוץ, כמעט ומחליק על המדרכה הרטובה.
הוא ציפה שברכו תשגר כידונים של כאב לכל חלקי גופו, כמתרעמת על המאמץ האינטסיבי שהוא כופה עליה.
שנים של שחיקה ופציעות הפכו את פעילות הריצה למייסרת למדי עבורו בחיי היום יום.
הפעם הוא הרגיש קליל כמעט, חופשי.
הוא המשיך לרוץ, הגשם מכה בו בחוזקה.
הוא עצר רק כשהוא ראה אותה.

היא עמדה מתחת לביתה, מתחת לגגון הקטן שבכניסה לבניין.
הוא נעמד מולה, מתנשף.
עיניה הכחולות ושערה האדום היו כמו שזכר, למרות שלא ראה אותה כמעט נצח.
הוא לא רצה להפסיק להסתכל עליה יותר לעולם.
הם בהו אחד בשני בשקט למשך שניות, אולי שנים.
"הזקן שלך גדל." היא שברה את הדממה עם חיוך קטן.
"את נראית בדיוק אותו דבר." הוא השיב, קולו מסגיר את התרגשותו.
הם שתקו שוב, מבטיהם לא נפרדים.
"אני אוהב אותך.", הוא שבר את הדממה.
חיוכה נמחק, בעודה מנתקת את עיניה מעיניו.
לבו נשבר לרסיסים, שוב.
הוא צעד צעד אחד קדימה.
"אני אוהב אותך." הוא אמר שוב, קולו נשבר קלות.
היא לא הגיבה, מרסקת כל רסיס לכדי אינסוף רסיסים נוספים.
הוא התקרב אליה עוד, עד שעמד ממש מולה.
"אני עדיין אוהב אותך." הוא אמר, קולו כמעט ולא בוקע מבין שפתיו.
דמעות זלגו מעיניו.

היא הרימה את מבטה אליו.
"נשק אותי." היא לחשה לו.
הוא הסתכל עליה, מבטו מלא פליאה.
"אבל…" הוא ניסה להגיב.
"נשק אותי." היא חזרה על עצמה, קוטעת אותו.
וכך הוא עשה, ליבו מתאחה חזרה תוך שבריר שנייה.
הוא החזיק אותה כל כך קרוב אליו.
הוא לא רצה שהרגע הזה יעלם.

צפצוף אלקטרוני והבזק אור של מסך הטלפון העירו אותו, מודיעים לו כי התחיל לו עוד יום.
הוא התרומם ממשכבו, מביט על קרני השמש שחדרו מבעד לחרכי התריסים.
דמעות של תסכול זלגו על פניו.
כל לילה הוא זכה בה שוב, רק בכדי לאבד אותה כל בוקר מחדש.