כל-כך קטנה

אני זוכרת את היום בו הם הביאו אותי לכאן, הייתי כל-כך קטנה בין זרועותיהם, כמעט בגודל של גרגר אבק, לא השמעתי אפילו ציוץ, וידעתי שזו הייתה הקלה עבורם, הם חששו כל-כך מתגובתי למקום החדש.
אני זוכרת כיצד הם אחזו בידי ונשאו אותי אל תוך הבניין רגליי אפילו לא נוגעות באדמה, וכל שאני יכולה לחשוב עליו הוא אבי ההולך מאחורי, יודעת שהוא נראה זחוח במיוחד בלי שאצטרך להביט בו אפילו, יודעת שעכשיו הוא מקבל את כל מה שהוא רצה, הוא סוף סוף מצא דרך להיפתר גם ממני, קודם זו הייתה סבתי לאחר מכן אימי והינה הגיע תורי, הבת האחרונה לשושלת הזו, המועמדת היחידה לעושר של משפחתי, ואני לא אוכל לדרוש אפילו פני אחד מתוך כל העושר ההוא משום שאני אהיה תקועה במקום הזה לנצח, מסוממת ומטושטשת.
אני לא יכולה להגיד שזה דבר רע בהכרח, יחסית לחיים הקודמים שלי, המלאים פחד, החיים במוסד הזה הם כמעט כמו גן עדן, איש פה לא מצפה ממני לדבר, רק לקחת את התרופות שלי, דבר שלא עשיתי רק לעיתים רחוקות, רק בשביל למצוא מעט מחדות מחשבתי הקודמת, אני הרי לא יכולה להעביר את כל חיי מטושטשת להפליא, אני מוכנה להעביר רק את רובם בצורה זו.
לפעמים, הימי החדות המעטים שלי, אני מוצאת את עצמי מפנטזת על בריחה מהמקום הזה, אך אני יודעת שאני לא אעשה זאת, לא משום שזה קשה מידי, אלא משום שאין לי מה לעשות לאחר מכן, אין לי לאין ללכת, אל מי לפנות, אני חסרת אונים וקשרים להפליא.
יש ימים טובים יותר מאחרים, ימים בהם אני לא זוכרת מי אני, אלו הימים הכי טובים, הכל הרבה יותר פשוט אז, אך יש ימים בהם דבר לא יכול לגרום לי לשכוח מי אני, אפילו התרופות לא משפיעות חזק מספיק בשביל לגרום לי להיעלם.